_הרחוב כראי הנפש (יולי 2009) - ג'יי אל_

לפעמים אני מוצא את עצמי ברחוב עם מצלמה וזמן למכביר, מחפש לצלם את מה שמעניין אותי - ולא מוצא. הכל אפור. כל האנשים המעניינים אינם. כולם רגילים, כולם נראים אותו דבר. ברגעים אלה אני שואל את עצמי מה אני באמת מחפש בצילום הרחוב.

ופעמים אחרות - אני מוצא את עצמי מעייף את האצבע מרוב צילום. התמונות קופצות עליי מכל כיוון. שם! הגבר שיושב על ספסל, מכונס בתוך עצמו מפליג במחשבות, מבחין בי ברגע הצילום. שם - ההיא עם השיער האדמוני על רקע דלת הברזל המחלידה, השיער שלה מתנפנף ברוח והעיניים מושפלות. שם, האשה בשחור הולכת בצעדים נמרצים וכפות ידיה מתנפנפות לכיוון קצת אחר. שם! ההיא עם המבט הנחוש, הגוף נוטה קדימה באופן כל כך מכמיר. שם! האשה שבהסח הדעת מרימה את קצה השמלה שלה ומלטפת את הירך, לא מודעת למבט שלי. עד שמאוחר מידי. הכל מעניין, הלב נוסק למרומים, הנפש מתרוננת והאושר עילאי. אלא הרגעים בהם אני יודע למה אני מצלם ברחוב.

איך זה יכול להיות? מה גורם להבדל? במה זה תלוי? האם במקרה הראשון באמת אתרע מזלי להיות במקום עם כל האנשים המשעממים בעולם? האם במקרה השני נקלעתי למקום בו נמצאים כל השאר?

היום, אחרי לא מעט פעמים בהם אני לא מוצא את מי לצלם, והרבה יותר פעמים בהם אני מוצא עניין כמעט בכל כיוון בו אני מסתכל, אני יודע שהתשובה היא בעיקר בתוכי.

האנשים ברחוב מעניינים אותי כשאני נותן לעצמי את החופש להתחבר, ממש להתחבר, למה שקורה מסביבי. זה לא חיבור מאולץ, זה חיבור קליל כזה. חיבור שבו אני מרגיש קל כנוצה, מרחף כמעט מעל המדרכה. לא מנסה להכריח את הצילום. אני נמצא בין העולמות, כמו ברגע ההתעוררות, רואה ואינו נראה בין כל האנשים המיוחדים הללו, סוקר את סביבתי בלי לחץ, מרשה לעצמי להחשף מיד פעם לעיני המצולמים - מספיק רק כדי שיחושו בי, אולי ישאלו שאלה את עצמם, אבל לא מספיק כדי שהם ישתנו. הם עדיין נמצאים בתוך עצמם, מרתקים עד בלי די, ואותם אני רוצה לצלם.

תאמרו לעצמכם - הרי האנשים אותם אנשים, המצלמה אותה מצלמה. הצילומים צריכים, גם הם, להיות אותם צילומים. ולא הוא. בימים שאני מרגיש כבד, מאולץ, מאלץ, הצילומים לא טובים בעיני. אני לא אוהב אותם. אני מרגיש בזה תוך כדי הקליק. בימים הקלילים, לעומת זאת, אני מוצא את מי לצלם בכל כיוון אליו אני מביט. אני מצלם אחרת כשאני מרחף. אני בטוח שגם המצולמים מרגישים אחרת כשאני מרחף. הצילומים נראים גם כן אחרת. אני אוהב אותם.

בימים הקלילים אני מרגיש אחד עם הרחוב. והצילומים באים לבד. ככה אני מרגיש, לפחות.
ג'יי אל הוא בוגר המסלול המתקדם השנתי בדרך צילום.







צילומים: ג'יי אל.
האתר של ג'יי אל: http://www.jayl-photography.com/
כל הזכויות שמורות ל- ג'יי אל.

כשערביה, הודית וזונה נפגשות בתא המעצר.../רונית קולבק

ערב אחד, בסטודיו, גילי הראתה לנו איך עושים את זה ובעזרת צוות צנוע ביותר: מאפרת שעושה גם שיער, דוגמנית, ואנחנו - הצלמים.
הדוגמנית הביאה אי אלו פריטי לבוש בסיסיים מהבית, אנחנו הוספנו אי אלו אביזרים, זרקנו רעיונות, העמדנו תאורה, והנה - על הרקע על הלבן של הסטודיו קמה לנגד עיננו הפקת אופנה.
בזה אחר זה התגלגלה אליה, הדוגמנית, ל- 4 דמויות שונות, מעניקה להן את גופה, את הבעותיה, את התנועה שלה לשחק בהן, ואנחנו, מולה, בהססנות-מה ניסינו לביים וצילמנו.
עולם חדש של ידע התגלה לנו - איך כדאי להניע את הגוף כך שיראה מעניין ויפה ויקרין משמעות, לאן כדאי להפנות את הפנים כדי לקבל השתקפויות יפות, איך לבנות "קלוז-אפ" ועוד.
ופתאום, כמעט נגד רצוני, הכדור נזרק אלינו. עתה הוטל עלינו לבנות הפקת אופנה מא' ועד ת': להחליט על קונספט, לפתח אותו, להשיג דוגמן/ית, מאפר/ת, סטייליסט/ית, מעצב שיער, בגדים ואביזרים, לעשות ארט, להעמיד תאורה, לצלם.
והתחלנו בעבודה, כלשעצמי - בעירוב של נחישות וחוסר אמונה.
קונספטים נזרקו לאוויר עד שהתבייתנו על אחד מסוים, ואחר התחלנו פורטים אותו לפרטים. חרשנו את האינטרנט בחיפוש אחר הצוות שלנו. מצאנו מאפרת אחת ואחר כך עוד אחת - את גל - כשהראשונה ביטלה במפתיע. טלפונים, מיילים, תיאומים רצו הלוך ושוב. מצאנו דוגמנית אחת ואז נאלצנו לחפש עוד אחת כשזו נסוגה ברגע האחרון, עד שמצאנו את שיר שלנו. עבדנו בעזרת דקלה, הסטייליסטית ומעצבת השיער המוכשרת על בניית ה"לוק" המתאים לכל דמות.
וערב אחד ובוקר אחד מצאנו גם את עצמנו עושים את זה: הפקת אופנה של ממש.
מתחת לבניין התעשייתי שבו ממוקם הסטודיו של דרך צילום, בין קירות בטון עמוסים גרפיטי, מקלטים, דלתות מסורגות ופחיות משקה ריקות, התמקמנו: צוות, דוגמנית, צלמים והרבה הרבה ציוד (וכמובן גם המדריכים - גילי, אלן וסיגל).
פינת איפור הוקמה במהרה, המתלה עם הביגוד הוצב ליד, והמאפרת והסטייליסטית החלו להכין את שיר לדמות הראשונה.
עמודי תאורה ופלאשים הובלו למקומות. עשינו טסטים עד שהכל היה לשביעות רצוננו.
והתחלנו. בזה אחר זה הגענו לביים ולצלם את שיר, מעט יותר בטוחים מאשר בפעם הקודמת, כשגילי, כל העת תומכת ועוזרת.
הטרנספורמציה שעבר המקום התעשייתי המוזנח והשומם היתה בלתי נתפסת ממש: כאן דקלה וגל טורחות על האיפור, הבגדים והאביזרים של שיר, נעזרות במראה, בעמוד התאורה ובשולחן שכל חמרי האיפור נפרשו עליו. ואילו כאן, כמה רגעים אחר כך, שיר על ספסל, נעה מולנו, כשברקע קולו של הצלם והפלאשים המבזיקים, ובכל הפסקה גל ודקלה רצות לשיר לבצע תיקונים.
ערב אחד ובוקר אחד עשינו את זה. באמת ובתמים.
והתמונות המוצלחות - אני לא יודעת אם הן מעידות על כל תהליך העבודה. אני לא יודעת אם אני רוצה שעל כך יעידו. הייתי מעדיפה שידברו את הסיפור שרקמנו עבור הדמויות ושכל השאר - המאמץ, העבודה - ישקע כמו אבק ויישכח.
אני נשארת פה לזכור ולדעת עבור הפעם הבאה.


צילום: אנטולי קרס.


צילום: גרגורי קופרשטיין.

צילום: אלון שטרסמן.
צילום: רונית קולבק.

אליה שוסטרמן מסדנת צילום אופנה שלנו מעלה הצגת יחיד...


יום שלישי, 18 באוגוסט, 21:00
יום חמישי, 20 באוגוסט, 21:00
מספר המקומות מוגבל לכן חשוב מאד להזמין כרטיסים מראש בטל: 03-6812126
מחיר כרטיס: 60 ש"ח.
לסטודנטים, חיילים וגמלאים: 40 ש"ח.