ופעמים אחרות - אני מוצא את עצמי מעייף את האצבע מרוב צילום. התמונות קופצות עליי מכל כיוון. שם! הגבר שיושב על ספסל, מכונס בתוך עצמו מפליג במחשבות, מבחין בי ברגע הצילום. שם - ההיא עם השיער האדמוני על רקע דלת הברזל המחלידה, השיער שלה מתנפנף ברוח והעיניים מושפלות. שם, האשה בשחור הולכת בצעדים נמרצים וכפות ידיה מתנפנפות לכיוון קצת אחר. שם! ההיא עם המבט הנחוש, הגוף נוטה קדימה באופן כל כך מכמיר. שם! האשה שבהסח הדעת מרימה את קצה השמלה שלה ומלטפת את הירך, לא מודעת למבט שלי. עד שמאוחר מידי. הכל מעניין, הלב נוסק למרומים, הנפש מתרוננת והאושר עילאי. אלא הרגעים בהם אני יודע למה אני מצלם ברחוב.
איך זה יכול להיות? מה גורם להבדל? במה זה תלוי? האם במקרה הראשון באמת אתרע מזלי להיות במקום עם כל האנשים המשעממים בעולם? האם במקרה השני נקלעתי למקום בו נמצאים כל השאר?
היום, אחרי לא מעט פעמים בהם אני לא מוצא את מי לצלם, והרבה יותר פעמים בהם אני מוצא עניין כמעט בכל כיוון בו אני מסתכל, אני יודע שהתשובה היא בעיקר בתוכי.
האנשים ברחוב מעניינים אותי כשאני נותן לעצמי את החופש להתחבר, ממש להתחבר, למה שקורה מסביבי. זה לא חיבור מאולץ, זה חיבור קליל כזה. חיבור שבו אני מרגיש קל כנוצה, מרחף כמעט מעל המדרכה. לא מנסה להכריח את הצילום. אני נמצא בין העולמות, כמו ברגע ההתעוררות, רואה ואינו נראה בין כל האנשים המיוחדים הללו, סוקר את סביבתי בלי לחץ, מרשה לעצמי להחשף מיד פעם לעיני המצולמים - מספיק רק כדי שיחושו בי, אולי ישאלו שאלה את עצמם, אבל לא מספיק כדי שהם ישתנו. הם עדיין נמצאים בתוך עצמם, מרתקים עד בלי די, ואותם אני רוצה לצלם.
תאמרו לעצמכם - הרי האנשים אותם אנשים, המצלמה אותה מצלמה. הצילומים צריכים, גם הם, להיות אותם צילומים. ולא הוא. בימים שאני מרגיש כבד, מאולץ, מאלץ, הצילומים לא טובים בעיני. אני לא אוהב אותם. אני מרגיש בזה תוך כדי הקליק. בימים הקלילים, לעומת זאת, אני מוצא את מי לצלם בכל כיוון אליו אני מביט. אני מצלם אחרת כשאני מרחף. אני בטוח שגם המצולמים מרגישים אחרת כשאני מרחף. הצילומים נראים גם כן אחרת. אני אוהב אותם.
בימים הקלילים אני מרגיש אחד עם הרחוב. והצילומים באים לבד. ככה אני מרגיש, לפחות.
ג'יי אל הוא בוגר המסלול המתקדם השנתי בדרך צילום.
צילומים: ג'יי אל.
האתר של ג'יי אל: http://www.jayl-photography.com/
כל הזכויות שמורות ל- ג'יי אל.
