מאז המצאת הצילום ועד היום, הפכה המצלמה לחלק בלתי נפרד מחיי החברה באשר היא. החל מצילומי הדיוקן המדויקים והקרירים משהו המאפיינים את המאה ה- 19 בואנו אל המאה העשרים וכלה בצילומי ה"שלוף" הסלולארי של היום, המצלמה הפכה להיות כלי פולחני יומיומי מתבקש. אז במאה ה- 19, הצלמים היוו סוג של מכשפים העוסקים במגיה שחורה/לבנה. הצילום השתייך לאלו שהסכימו להתעסק עם סוגי כימיקלים לא ממש ידידותיים ועם מצלמה מאסיבית שנראית כמו סוג של כלי נשק. החל משנות השמונים של המאה התשע עשרה ובאדיבותו של חובב צילום בשם ג'ורג' איסטמן, מייסד חברת "קודאק", ירדה המדיה אל העם והצילום הפך לנגיש הרבה יותר.
במובן מסוים, הצליח איסטמן (לא בטוח שלכך התכוון) "לשלוף את המטאטא" מישבנו של הצילום האקדמי, המדויק והנכון ולאפשר למעשה לכולנו להתבונן על העולם הסובב אותנו מבלי להיות מחויבים לאותם חוקים חד משמעיים שנלקחו בזמנו מעולם האמנות וחיבקו, חיבוק דוב, את מדיית הצילום.
לפתע פתאום, העולם נראה אחרת. במקום לשנס מותניים, להרביץ מקלחת, ללבוש את בגדי המחמד, להתבשם ובשארית הכוחות, לטפס לסטודיו של הצלם (לרוב מוקמו אלה בקומות האחרונות של הבניינים, בעיקר בגלל בעיות אור היות ותאורה מלאכותית עדיין לא הייתה קיימת), "להסניף" כימיקלים שאפיינו את התקופה כגון כספית או ציאניד, להתיישב בכיסא שנראה כאילו נלקח מתוך מרתפי האינקוויזיציה ותפקידו היה לתמוך בגופו ובראשו של המצולם במהלך החשיפה למען לא יזוז חס וחלילה ולא יוצר טשטוש ולהתמודד, בסופו של דבר, מול מצלמה ענקית שנראית, כפי שציינתי, כמו סוג של תותח... לא פלא שרוב המצולמים מאותה התקופה נראים בצילום כמו נידונים למוות.
לפתע פתאום, החלו מתרוצצים ברחובות צלמים עם מצלמות Brownie, קטנות, קלילות, כל שהיה עליהם לעשות הוא ללחוץ... "קודאק", כך הבטיח איסטמן וכמובן קיים, כבר יעשו את השאר... המבט הופרט!
הפרטת המבט תרמה רבות לאופן שבו אנחנו, כצלמים או כמתבוננים בצילומים, מביטים בחברה. כשאנו מביטים בצילום, אנו מתבוננים במבט של מישהו אחר. מישהו אחר מראה לנו את העולם דרך העינים שלו. המבט האחר, יכול לדבר אלינו ויכול גם לא, בדיוק כפי שהמאמר הזה יכול לדבר אליך ויכול גם לא אך אל לנו לפסול מבט רק בגלל שהוא אינו "מתאים" לנו... המבט האחר הזה, נותן לנו פרספקטיבה נוספת, סיפור חדש, הוא מעורר שאלות, לעיתים הוא מחזק מיתוסים ובמקרים אחרים מערער אותם... והחשוב מכל, הוא שובר או משנה "כללים". דרך כך הוא מערער על תפיסות חברתיות מקובלות ומותח את גבולות המדיה.
כולנו מאמינים לצילומים או אולי נכון יותר לומר שאנחנו מאמינים לצילומים הרבה יותר מלציורים למשל. החברה שלנו, מאז המצאת הצילום ועד היום משתמשת בצילומים רוב הזמן בכדי להוכיח. אם זה צולם זה קרה! הנה אני בחיתולים, הנה אני על חוף הים, בלי חיתולים, הנה אני בדרך לכיתה א', הנה אני בתנועת הנוער, בצבא, ליד מגדל האייפל, בטראק, הנה מכירים אותי במשטרה... והנה בחתונה... הנה ילדי הראשון, בחיתולים... הצילום מהווה הוכחה, הוכחה לחיים! עד כדי כך שמתעוררת השאלה מה עשו הבריות לפני שהמציאו את הצילום? אילו הוכחות יש להם? תארו לכם שהיו לנו צילומים מתקופת הפרעונים... איזו חגיגה! הנה בני ישראל יוצאים ממצרים, הנה סבא, בשורה השלישית מימין...
ניקח לצורך ההמחשה את יבשת אפריקה. האסוציאציות שעולות לרוב האנשים מיבשת זו בהקשר הצילומי קשורות ברוב המקרים בשבט הזולו מחד או במסכנות כללית וצרות אחרות מאידך. מדוע? כי כך הורגלנו! אך האם ההרגל הזה נכון? האם הוא אמיתי? האם מדובר כאן בנקודת מבט אובייקטיבית או במבט של "מישהו אחר" על החברה? האם כולנו רואים את אותם הדברים? האם כולנו רוצים לראות את אותם הדברים? מה זה אומר עלינו כחברה כשצילומיו של סיידו קייטה (Seydou Keita), צלם דיוקנאות קנייתי פעיל משנות החמישים עד שנות התשעים של המאה העשרים, גורמים לנו להפתעה גמורה ולרוב מעוררים תגובות כגון "זה לא אמיתי, הם (המצולמים) נראים מחופשים!" או "זו לא אפריקה, לא יכול להיות!".
מצולמיו של קייטה נהרו אליו לסטודיו כפי שנהרו עשרות אלפי מצולמי הדיוקנאות של המאה התשע עשרה לאולפני הצילום האירופאים. שתי האוכלוסיות הללו התכוננו לצילום, שתיהן התהדרו עבורו, אך משום מה הצילומים האירופאים, אינם מפתיעים אותנו כחברה כפי שקורה בצילומיו של קייטה ובאופן שבו החברה האפריקאית נתפסת בהם. כן, אנחנו מורגלים בסוג של מבט ואולי אף חוטאים בסוג של קיבעון ויזואלי.
הפרטת המבט, שהתחילה את דרכה בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע עשרה, היא הדבר החשוב ביותר שקרה לעולם הצילום מאז המצאתו ועד עצם היום הזה. מזל שאיננו רואים את אותם הדברים ומזל שיש לנו כלי ויזואלי באמצעותו ניתן להביע את השוני. עלינו לטפח את ההפרטה הזו, בלעדיה, אין למדיית הצילום שום הצדקה.
המאמר נכתב ע"י סיגל קולטון, דרך צילום, מאי 2009.
כל הזכויות שמורות לסיגל קולטון/דרך צילום.
יש בזה גם משהו מייאש...
השבמחקכמי שמשתמשים במדיית הצילום לא רק לתיעוד משפחתי כזה או אחר, אלא כחלק מרצון לביטוי (אמנותי, נניח) - לשפע הדמוקרטי הזה, לאפשרות של כל אחד ואחת להיות אמן בפוטנציה - יש גם אפקט מסרס. אם לכל אחד יש מבט ייחודי משלו/ה על העולם, וכל מבט לגיטימי כמבע אמנותי - איזה ערך יש למבע שלך, בעולם ללא היררכיות, שבו "הכל הולך"?
הי סוניה,
השבמחקיש משהו בדברייך אבל אני דווקא רואה בזה משהו מאתגר ולא מייאש.
לגמרי ברור שלא מכל מבט נוצרת אמנות כפי שלגמרי ברור שלא כל שירבוט של כמה מילים על דף הוא שירה למרות שכולם יודעים לכתוב... הרי כל אחד ינסח אירוע זה או אחר בצורה שונה, זה עדיין לא יהפוך לשירה ולא לאמנות.
האמנות (שהוא בעיני ערך חמקמק מאוד) נוצרת כשקוראים "בין השורות"...
המאמר שכתבתי אינו עוסק באמנות. הוא עוסק במבט ובייחודיות של כל מבט. ולא כל מבט או לא כל מה שמייחד אותנו הוא אמנות...
אגב התפיסה של "הכל הולך" היא התפיסה הפוסט- מודרניסטית של אמנות שבה הכל מותר והכל בהחלט הולך. הפרדוקס הוא שאותה תפיסת עולם מאפשרת את הויכוח על מה זו אמנות, מי קובע מהי אמנות ומה נחשב לאמנות (ובהחלט ישנה כאן פוליטיקה וחברה, אי אפשר להימנע מכך).
הרצון לביטוי והיישום שלו אינם בהכרח אמנות. הרצון לביטוי, יישומו (בעזרת כל מדיה שהיא) והייחודיות של כל אחד מאיתנו נותנים פתח ליצירה. אם היא אמנותית או לא זו כבר שאלה אחרת.
לילה טוב!
סיגל.