אני מצלמת. לפעמים. אין לי דחף תיעודי חזק. אני לא לוקחת את המצלמה איתי לכל מקום. באירועים או בטיולים, המצלמה בדרך כלל תישאר בבית. אני לא שואפת לתעד כל רגע או מחפשת בכפייתיות פריימים יפים וזויות מקוריות. כשאני הולכת ברחוב נוח לי לצוף באיטיות עם הרגעים החולפים, להיות קולטת סבילה של המראות, האנשים, היחסים המשתנים שנוצרים בחלל, הסיפורים שמתגוללים להם, או בעצם, אם להיות כנה, להתעלם מהם, להחמיץ אותם, להיות מכונסת בתוך עצמי. בכל זאת קניתי לעצמי את הרשות לטעון ש"אני מצלמת", כלומר, שאני עוסקת בצילום לפחות כתחביב ושאני יודעת פחות או יותר מה אני עושה. לקחתי מספר קורסים בצילום שהקיפו הבטים טכניים, פילוסופיים ואמנותיים, השתלמתי מעט בצילום סטודיו, אפילו למדתי הסטוריה של הצילום וכך גם התוודעתי לעבודתם של צלמים ידועי שם. אפשר לומר שקניתי לי ידע ושליטה מסויימים בתחום. האם זה אומר שאני אוהבת צילום, מכורה לעשייה הזו ודווקא זו? האם אני מאוהבת? שמא באופן מסתורי כלשהו הצלחתי לחוות את הצילום ואותי כאחד? כלומר, שה"אני" האהוב עליי מבין כל ה"אניים" שלי בא לעולם באופן שלם, עמוק ומהותי דרך הצילום ורק דרכו? ולהפך - שהמדיום הזה חושף דרכי פנים חדשות? שאני חייבת לצלם? שאני צלמת שרופה? לא ולא. אני לא חייבת לצלם. הצילום אינו הייעוד שלי. יכולתי להסתדר בלעדיו. בדרך כלל היחס שלי אליו הוא אינסטרומנטלי לחלוטין. הוא לא יותר מאשר כלי באמצעותו אני יכולה להשיג מטרות. שום יראת כבוד הוא לא מעורר בי. איזה ביזיון!
אמנם בין תצלומים שראיתי היו שהפעימו ועוררו השראה, שלימדו אותי על האפשרויות הגלומות במדיום, שגרמו לי להרהר בו כשלעצמו, כגיבור הראשי. כמו מכת ארבה היו כל הזמן תצלומים אחרים. והם לא חדלו לשטוף אותי בהמוניהם מחזירים אותי אל אותו ריחוק חשדני ראשוני. התצלומים האלו לא היו רעים. רבים מהם היו דווקא יפים ומעניינים ואפילו בעלי אסתטיקה מושלמת: תפיסה של רגע ברחוב, צבעוניות יפה, קומפוזיציה טובה, זוית מקורית - צילומים מטיולים בחו"ל, מאירועים, צילומי דוממים. הבעיה היתה שהם היו ההפך מיחודיים - כמותם אפשר היה למצוא לאלפים. הנושאים, השפה, היחסים הצורניים והצבעוניים שועתקו שוב ושוב. נהר שוצף של דימויים שלא הפסיק לזרום. הכל צולם. הכל היה ראוי לצילום. שוב. ושוב.
זה היה קל מדי וזמין מדי. זאת היתה הבעיה. עם הטכנולוגיה שיש כיום, אין צורך להיות אשת מקצוע כדי להפיק בקלות ובמהירות תמונות מצוינות מבחינה טכנית. עדשות איכותיות למדי הופכות זמינות יותר ויותר. קל מאד בעזרת הפונקציות האוטומטיות למדוד אור, לקבוע חשיפה נכונה או רצויה, לעשות תיקוני צבע. הקליק מגיע במהירות והתמונה האיכותית המודפסת, אם רק נרצה, לא תתמהמה הרבה אחריו. יגיעה, הזעה או חשיבה אינם הכרח. ברור לי שכדי להפיק תמונות מקצועיות לפרסום ולתעשייה נדרשת רמה גבוהה ביותר של שליטה במדיום שרוב החובבים אינם מגיעים אליה. ברור לי שצלמים מקצועיים יכולים לעמול ולשקוד שעות רבות לשם הפקת תמונה אחת. אבל בעיני אלו הם מקרי הקצה. עדיין, המסה העצומה היא של צילומי חובבים, שיכולים בקלות יחסית להגיע לתוצאות טכניות מספקות ואף מצוינות.
ומה לגבי אמנות? כתבתי שחשיבה ומאמץ אינם הכרחיים בצילום. מתסכל להרגיש שלעתים קרובות הם אף לא משנים הרבה, לא מבטיחים כלום. המציאות, חומר הגלם של הצילום, נתונה באופן מתמיד, מתרחשת. כל עובר אורח יכול לקטוף ממנה ודרך מקרה, ללא תכנון, מחשבה או כוונה יוצאים מגדר הרגיל, לתפוס אותה באופנים משמעותיים וצורניים מעניינים, לעשות לה טרנספורמציה למשהו אחר: להפוך אותה לאמנות. אולי זה נדיר אך הפוטנציאל הזה קיים תמיד, מצוי כבר בתהליך האוטומטי של השעתוק: בעדשה שתופסת את הדימוי ו"מקפלת" אותו על פי תכונותיה אל תוך החיישן, בהגדרות המקריות או האוטומטיות של המצלמה. מן הצד השני, אי אפשר להבטיח, כמו שאף פעם אי אפשר, שתצלום שהתחיל בתכנון ומחשבה ייעשה לאמנות. מה שמטריד אף יותר, שלעתים קרובות לא ניתן להבחין בין זה לזה. האפקט שלהם זהה. התצלום המתוכנן בקפידה יכול להראות ממש כמו סנפשוט (לעתים הוא אף שואף לכך). ומה אם הצלם החובב ישקיע אך מעט מחשבה והתבוננות בסידור הפריים? התצלום שלו יוכל להראות בנוי לתלפיות הגבול בין תצלום שהושקעה בו עבודה רבה לתצלום שהופק בקלות בקליק מקרי הולך ומטשטש.
הדמוקרטיות הזו מרגיזה אותי. היא דופקת מסמר נוסף בארון של תפיסת האמן כאינדיבידואל שבורך במתת כשרון נדירה. היא שמה לצחוק את אמונתנו בייחודיות שלנו. כן, אני שומעת את הקולות הטוענים בכל זאת בזכות הייחודיות, מתעקשים שלא כל אחד יכול להיות אמן, מתעקשים על הייחודיות של כל מבט ומבט. העין הבלתי משתכנעת שלי ממשיכה לראות יותר מדי דימויים שחוזרים על עצמם, לדמיין מראש איך ייראו סצינות עירוניות, צילומי טבע, דיוקנאות. אמנם התפוצה ההמונית של הפרקטיקה הצילומית מאפשרת לאינסוף מבטים פרטיים וייחודיים לבוא לידי ביטוי, אלא שבפועל נדמה כי פעולתה הפוכה. המבטים הפרטיים מתכנסים למספר מצומצם של מבטים שחוזרים על עצמם. באופן פרדוקסלי, נראה כי האנונימיות דווקא גוברת: של הצלם - שיכול להיות כל אדם, ושל מי שצולם - כל אדם גם הוא. היא עדיין שם - האינדיבידואליות שלנו - אבל כמה קטנה ועלובה היא נראית עכשיו כשהיא נדחקת לפרטים הקטנים והשוליים. כשנצלם תמונה אחרת, שונה פתאום, ייתכן מאד שיד המקרה היא שתכוון אותנו. מבלי משים קו בלתי מתוכנן יתגנב לתצלום, ודיאלוג צורני/צבעוני/נושאי חדש ייווצר עם הנושא שלנו - זה יכול לקרות. אבל לא יהיה זה ה"אני" שלנו שיבוא לידי ביטוי אלא אוסף מורכב ורב של נסיבות.
אני יכולה לצדד במוות הזה מבחינה פילוסופית. אילו אפשרויות נפתחות בפני האמנות כשהיא משוחררת מהאגו של האמן...! כשהאמן מסכים לקבל שהוא רק עוד יד אחת מכוונת מתוך ידיים רבות אחרות. איזה יתרון יכול להנתן פתאום לאמת שרוצה להתגלות באמנות! אולם היהירות שלי תובעת משהו אחר. היא תובעת שאתבלט, שאחדש, שאעשה דבר שאישה לא עשתה מעולם. שלא יכולה היתה לעשות. היא תובעת שיר הלל לאינדיבידואליות שלי.
בגלל זה, כנראה, אני נמשכת יותר לצילום המבוים. בדרך כלל צילמתי כשנתנו לי תרגיל. אז התחלתי לחשוב, לעבוד, להרגיש, לצלם. סדרות הצילומים שהייתי שבעת רצון מהן היו הצילומים המתוכננים, בהם קבעתי מראש את הנושא, השפה או הסצינה. מה יקרה כשאצלם תחתונים במים זורמים? מה יהיו הקבועים ומה המשתנים? מה אוכל לגלות כשאצלם את הארוחות המשפחתיות אצלנו? האם אצליח לבנות דיוקנאות מבניית פרופיל צבעוני של המצולמים? אז הרגשתי שאני פועלת, יוצרת, משתתפת. אני זקוקה לתחושה של חציבה באבן, התלכלכות בחומר, זיעה ומאמץ. אז אני יוצרת תנאי מעבדה מתוכננים ומציבה לעצמי אילוצים, מותחת את הקליק המיידי לתהליך ארוך של עבודה. אני רוצה לייצר מחדש את ההבדל בין התצלום כמלאכת מחשבת דקה לבין התצלום כתוצאה בלתי נמנעת של תהליך אופטי ואלקטרוני שנכנס לפעולה. אני רוצה כל כך אבל יודעת שהמאמץ נדון להכשל, כי הצילום הוא שיוויוני מדי. ואני עצלנית מדי. זו הרי הסיבה, שכמו כולם גם אני מצלמת.
צילום: רונית קולבק.
כל הזכויות שמורות לרונית קולבק.
