להלן אחד הדימויים מתוך התערוכה:
רעות אסימיני; ללא כותרת.
ב-ה-צ-ל-ח-ה! אלמה...
תמר, אלן וסיגל.
צילום // אביב פרסבורגר
אלמה מכנס-קז שלנו משתתפת בתערוכה הקבוצתית "זיהום" בגלריה חנינא...
להלן אחד הדימויים מתוך התערוכה:
רעות אסימיני; ללא כותרת.
ב-ה-צ-ל-ח-ה! אלמה...
תמר, אלן וסיגל.
ראפת חטאב - פרשי לילה - בגלריה אלפרד...
הפתיחה: שבת, 26/12/09, בשעה 20:00.
גלריה אלפרד, לבונטין 9 ת"א.
שעות פעילות הגלריה: ימים ב'-ה', 22:00-17:00, יום ו' 14:00-10:00.
נעילת התערוכה: 14/1/10.
אילן וולף - LensLess - הרצאה בויצ"ו חיפה...
המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה מארח את הצלם אילן וולף אשר ירצה על עבודתו הייחודית עם "קמרה אובסקורה" ותהליכי מעבדה קלאסיים.
יום רביעי, 30/12/09, בשעה 17:30.
רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית חיפה, טל: 04-8562557.
ההרצאה תתקיים באולם 104.
הציבור מוזמן, הכניסה חופשית.
להלן מספר עבודות של אילן וולף:
צילומים: אילן וולף.
סדנת "צילום אופנה ואמירה חברתית" בהדרכת גילי חן...
הפרטים בקישור הבא:
http://www.photo-way.co.il/courses/workshops/fashion.html
חוויות מהסדנה הקודמת בקישור הבא:
http://photo-way.blogspot.com/2009/08/blog-post_03.html
6 עד 8 משתתפים בלבד!
לפרטים נוספים, תוכנית מפורטת ומחיר:
info@photo-way.co.il
03-6820688
http://www.photo-way.co.il/courses/workshops/fashion.html
חוויות מהסדנה הקודמת בקישור הבא:
http://photo-way.blogspot.com/2009/08/blog-post_03.html
6 עד 8 משתתפים בלבד!
לפרטים נוספים, תוכנית מפורטת ומחיר:
info@photo-way.co.il
03-6820688
כנס "אחים יוגנד" למדיה דיגיטלית...
בין התאריכים 15-17/12/09 יתקיים כנס בנושא מדיה דיגיטלית בחסות חנות הצילום "אחים יוגנד".
להלן קישור להזמנה לכנס:
http://www.j-sale.co.il/exhibition/tavla/tavla_all.html
חלק מהפעילויות בכנס הן בחינם וחלקן בתשלום.
לסטודנטים/ות בדרך צילום (בעלי/ות כרטיס סטודנט תקף) יש 50% הנחה על הפעילויות בתשלום.
במידה ועדיין קיימת בעיה כלכלית הקשורה להשתתפות בפעילות זו או אחרת, אנא עדכנו אותנו ונפתור אותה.
מקווים לראותכם/ן בכנס ובכלל...
חנוכה שמח!
להלן קישור להזמנה לכנס:
http://www.j-sale.co.il/exhibition/tavla/tavla_all.html
חלק מהפעילויות בכנס הן בחינם וחלקן בתשלום.
לסטודנטים/ות בדרך צילום (בעלי/ות כרטיס סטודנט תקף) יש 50% הנחה על הפעילויות בתשלום.
במידה ועדיין קיימת בעיה כלכלית הקשורה להשתתפות בפעילות זו או אחרת, אנא עדכנו אותנו ונפתור אותה.
מקווים לראותכם/ן בכנס ובכלל...
חנוכה שמח!
מיקי קרצמן מתארח בדרך צילום...
בתאריך 24/12/09 בשעה 19:00, נארח את הצלם מיקי קרצמן להרצאת אורח בסטודיו של דרך צילום.
מיקי קרצמן, ראש החוג לצילום באקדמיה בצלאל ומבכירי צלמי העיתונות בארץ, יספר על דרכו בעולם הצילום.
עלות כניסה להרצאה: 20 ש"ח.
רצוי לשריין מקום מראש היות ומספר המקומות מוגבל.
נשמח לראותכם/ן!
מיקי קרצמן, ראש החוג לצילום באקדמיה בצלאל ומבכירי צלמי העיתונות בארץ, יספר על דרכו בעולם הצילום.
עלות כניסה להרצאה: 20 ש"ח.
רצוי לשריין מקום מראש היות ומספר המקומות מוגבל.
נשמח לראותכם/ן!
יום פתוח בדרך צילום...
בתאריך 25/12/09 בין השעות 13:00-10:00 אנו מקיימים יום פתוח לחיילים/ות משוחררים/ות ומשתחררים/ות.
במסגרת היום הפתוח, נציג את המסלולים המוכרים ע"י משהב"ט למימון ע"ח הפקדון האישי.
עוד ביום הפתוח:
תצוגות צילומים מעשיים ע"י סטודנטים/ות ומורים/ות בדרך צילום.
הרצאה ושיח על צילום ואמנות מאת תמר אלול.
תערוכת צילומים, מצגות ווידאו-ארט של סטודנטים/ות בדרך צילום.
D.J וכיבוד קל.
לנרשמים/ות למסלולים השונים במסגרת היום הפתוח תנתנה הנחות משמעותיות!
במסגרת היום הפתוח, נציג את המסלולים המוכרים ע"י משהב"ט למימון ע"ח הפקדון האישי.
עוד ביום הפתוח:
תצוגות צילומים מעשיים ע"י סטודנטים/ות ומורים/ות בדרך צילום.
הרצאה ושיח על צילום ואמנות מאת תמר אלול.
תערוכת צילומים, מצגות ווידאו-ארט של סטודנטים/ות בדרך צילום.
D.J וכיבוד קל.
לנרשמים/ות למסלולים השונים במסגרת היום הפתוח תנתנה הנחות משמעותיות!
בקיצור... כדאי לבוא!
אלמה מכנס-קז/לרגע חולף אחד...
אלמה, מורה בדרך צילום, מציגה תערוכת יחיד בבית האמנים ע"ש זריצקי.
אנחנו נהיה בפתיחה ונשמח לראותכם/ן!
אנחנו נהיה בפתיחה ונשמח לראותכם/ן!
עשרה מבטים מיאפא/יפו אל חגיגות המאה...
לקול הצלילים האחרונים של חגיגות שנת המאה לתל-אביב יפו, מנסה התערוכה עשרה מבטים מיאפא/יפו אל חגיגות המאה לברר כיצד התקבלו החגיגות ביפו ואילו תחושות עוררו.
לרגל התערוכה רואיינו וצולמו עשרה יפואים/ות, ערבים ויהודים. מהם שנולדו בה, מהם שמתגוררים בה ואחרים פליטים שגלו ממנה למקומות אחרים.
תחושותיהם ועמדותיהם כלפי החגיגות כפי שבאו לביטוי בראיונות נעו בין אדישות להיעדר שייכות, ולמחאה על הבזבוז והראוותנות שבפסטיבל המאה, שרק מדגישים את הזנחת הבעיות העירוניות העקרוניות לתושבי יפו: צווי הפינוי וההריסה, הג'נטריפיקציה ועליית מחירי הדיור, ייהוד העיר, דרישות נוקשות לשימור ושיפוץ מבנים, הזנחה ועוני.
הצלם והעיתונאי מוחמד באבאי, סטודנט בדרך צילום, והצלמת והפעילה החברתית אנה כהן-ינאי ראיינו את עשרת המשתתפים וצילמו את דיוקנם ולאחר מכן פנו לצלם את פרשנויותיהם לדברי המרואיינים במרחב ביפו.
החומרים החזותיים והכתובים, המסרים הגלויים והסמויים, ההקשרים והפרשנויות, מבקשים להתרחק מזחיחות הדעת שהפגינה תל אביב בשנת חגה ולהמחיש את המצוקה של תושבי העיר יפו, שמהווה חלק משמה של תל אביב-יפו, אך אינה חלק מסדר היום שלה.
עשרה מבטים היא התערוכה ה-12 בסדרת התערוכות "מקומי" הבוחנת היבטים חברתיים של המרחב הישראלי.
אנחנו ממליצים בחום!
דרך צילום בתמרה ביסטרו...
תערוכת צילומים של סטודנטים ובוגרי דרך צילום מוצגת בתמרה ביסטרו.
פתיחה חגיגית תתקיים ב- 12/10/09 בשעה 17:30.
מוזמנים/ות לבקר ולהינות!
"אנה והציידים" מאת ראובן מירן...
הוא שמו של ספר חדש העוסק בנושא גירוש העובדים הזרים על ילדיהם מארצנו.
להלן קישור למאמר שנכתב על הספר:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1112934.html
את העטיפה לספר צילם עידו מירן, בנו של הסופר ותלמיד שלנו בדרך צילום. קישור לצילום עטיפת הספר:
http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_358.asp
עמוד 139.
להלן קישור למאמר שנכתב על הספר:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1112934.html
את העטיפה לספר צילם עידו מירן, בנו של הסופר ותלמיד שלנו בדרך צילום. קישור לצילום עטיפת הספר:
http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_358.asp
עמוד 139.
סימה קירשנר, תלמידה שלנו, מציגה בגלריה בכברי...
להלן קישור לפרסום התערוכה בעכבר העיר:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,40074,.aspx
מי מכם/ן המזדמן/ת לצפון מוזמן/ת לבקר. נשמח לשמוע רשמים...
המון המון בהצלחה סימה!
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,40074,.aspx
מי מכם/ן המזדמן/ת לצפון מוזמן/ת לבקר. נשמח לשמוע רשמים...
המון המון בהצלחה סימה!
אוהבים אמנות בדרך צילום ובקיבוץ גלויות 45
במסגרת אירועי "אוהבים אמנות 2009", נציג בבית הספר דרך צילום את תערוכת Process - תהליך.
התערוכה בנויה ממבחר עבודות שנוצרו במהלך המסלול המתקדם השנתי, באמצעותן אנו מדברים על עבודה בתהליך ופורטים את האלמנטים המביאים את הסטודנטים לבטא את עצמם דרך צילום.
התערוכה מוצגת בפורמט של "סטודיו פתוח" במסגרתו יוכל הקהל הרחב לפגוש את התלמידים ולשוחח עימם על עבודתם. חלק מהעבודות הודפסו וחלק יוצג כמצגות על מחשבים.
משתתפים: שי אזולאי; שירי בורשטיין; דנה בירן; יואב בלמן; עודד בן עוזר; סוניה ברשילון; אליזבט גלאון; רון ישועה; נועה לב; בריג'יט מילארה; יוסי נוי; סיגל קינן; יפתח שפיר.
עוד במסגרת אירועי אוהבים אמנות, תוצג התערוכה "קשרים", המתכתבת עם עולם הצריכה, התיאטרון והתרבות בכלל. אמני מתחם קיבוץ גלויות 45 יוצרים שיח הבוחן את המושג 'קשר' על מנעד פירושיו השונים, בין קונספירציה לקואופרציה.
האמנים המציגים:ג'יי אל; תמר אלול; גילה בן ישראל; דורית ברק; עתר גבע; אלי דינר; כרמלה וייס; חנה יגר; דינה לוי; אורנה לוצקי; עלמה מכנס קז; רבקה פוטשבוצקי; דורית פלדמן;
אוצר: המחזאי רון ישועה.
התערוכה תוצג בגלריה של בניין קסטיאל השכן. ביום חמישי, 10/9/09 בשעה 20:00 תתקיים פתיחה חגיגית בגינת קסטיאל (הכניסה מרח' משה מאור, מאחורי קיבוץ גלויות 47) בהשתתפות האמנים המציגים.
סדנאות הקבע של אמני קיבוץ גלויות 45 תהיינה פתוחות לקהל הרחב ובמרחב התצוגה של המתחם יציגו ארבעה אמנים אורחים: איריס חסיד סגל; אחמד כנען; רוני סימן טוב; ליאור שטיינר. מיצב של עתר גבע יקשר בינהם.
שעות הפעילות:10.9, יום ה' 23:00-17:00; 11.9, יום ו' 17:00-12:00; 12.9, יום שבת, 16:00-10:00.
בימים שישי ושבת תפעיל עיריית ת"א במתחם קיבוץ גלויות 45 בימת D.J. מהרכב "התפוחים" ועמדת מידע על כל אירועי אוהבים אמנות.
נשמח מאוד לראותכם/ן.
שנה טובה!תמר אלול, אלן צ'פלסקי וסיגל קולטון.
צילום: סוניה ברשילון.
צילום: יואב בלמן.
_הרחוב כראי הנפש (יולי 2009) - ג'יי אל_
לפעמים אני מוצא את עצמי ברחוב עם מצלמה וזמן למכביר, מחפש לצלם את מה שמעניין אותי - ולא מוצא. הכל אפור. כל האנשים המעניינים אינם. כולם רגילים, כולם נראים אותו דבר. ברגעים אלה אני שואל את עצמי מה אני באמת מחפש בצילום הרחוב.
איך זה יכול להיות? מה גורם להבדל? במה זה תלוי? האם במקרה הראשון באמת אתרע מזלי להיות במקום עם כל האנשים המשעממים בעולם? האם במקרה השני נקלעתי למקום בו נמצאים כל השאר?
היום, אחרי לא מעט פעמים בהם אני לא מוצא את מי לצלם, והרבה יותר פעמים בהם אני מוצא עניין כמעט בכל כיוון בו אני מסתכל, אני יודע שהתשובה היא בעיקר בתוכי.
האנשים ברחוב מעניינים אותי כשאני נותן לעצמי את החופש להתחבר, ממש להתחבר, למה שקורה מסביבי. זה לא חיבור מאולץ, זה חיבור קליל כזה. חיבור שבו אני מרגיש קל כנוצה, מרחף כמעט מעל המדרכה. לא מנסה להכריח את הצילום. אני נמצא בין העולמות, כמו ברגע ההתעוררות, רואה ואינו נראה בין כל האנשים המיוחדים הללו, סוקר את סביבתי בלי לחץ, מרשה לעצמי להחשף מיד פעם לעיני המצולמים - מספיק רק כדי שיחושו בי, אולי ישאלו שאלה את עצמם, אבל לא מספיק כדי שהם ישתנו. הם עדיין נמצאים בתוך עצמם, מרתקים עד בלי די, ואותם אני רוצה לצלם.
תאמרו לעצמכם - הרי האנשים אותם אנשים, המצלמה אותה מצלמה. הצילומים צריכים, גם הם, להיות אותם צילומים. ולא הוא. בימים שאני מרגיש כבד, מאולץ, מאלץ, הצילומים לא טובים בעיני. אני לא אוהב אותם. אני מרגיש בזה תוך כדי הקליק. בימים הקלילים, לעומת זאת, אני מוצא את מי לצלם בכל כיוון אליו אני מביט. אני מצלם אחרת כשאני מרחף. אני בטוח שגם המצולמים מרגישים אחרת כשאני מרחף. הצילומים נראים גם כן אחרת. אני אוהב אותם.
בימים הקלילים אני מרגיש אחד עם הרחוב. והצילומים באים לבד. ככה אני מרגיש, לפחות.
צילומים: ג'יי אל.
ופעמים אחרות - אני מוצא את עצמי מעייף את האצבע מרוב צילום. התמונות קופצות עליי מכל כיוון. שם! הגבר שיושב על ספסל, מכונס בתוך עצמו מפליג במחשבות, מבחין בי ברגע הצילום. שם - ההיא עם השיער האדמוני על רקע דלת הברזל המחלידה, השיער שלה מתנפנף ברוח והעיניים מושפלות. שם, האשה בשחור הולכת בצעדים נמרצים וכפות ידיה מתנפנפות לכיוון קצת אחר. שם! ההיא עם המבט הנחוש, הגוף נוטה קדימה באופן כל כך מכמיר. שם! האשה שבהסח הדעת מרימה את קצה השמלה שלה ומלטפת את הירך, לא מודעת למבט שלי. עד שמאוחר מידי. הכל מעניין, הלב נוסק למרומים, הנפש מתרוננת והאושר עילאי. אלא הרגעים בהם אני יודע למה אני מצלם ברחוב.
איך זה יכול להיות? מה גורם להבדל? במה זה תלוי? האם במקרה הראשון באמת אתרע מזלי להיות במקום עם כל האנשים המשעממים בעולם? האם במקרה השני נקלעתי למקום בו נמצאים כל השאר?
היום, אחרי לא מעט פעמים בהם אני לא מוצא את מי לצלם, והרבה יותר פעמים בהם אני מוצא עניין כמעט בכל כיוון בו אני מסתכל, אני יודע שהתשובה היא בעיקר בתוכי.
האנשים ברחוב מעניינים אותי כשאני נותן לעצמי את החופש להתחבר, ממש להתחבר, למה שקורה מסביבי. זה לא חיבור מאולץ, זה חיבור קליל כזה. חיבור שבו אני מרגיש קל כנוצה, מרחף כמעט מעל המדרכה. לא מנסה להכריח את הצילום. אני נמצא בין העולמות, כמו ברגע ההתעוררות, רואה ואינו נראה בין כל האנשים המיוחדים הללו, סוקר את סביבתי בלי לחץ, מרשה לעצמי להחשף מיד פעם לעיני המצולמים - מספיק רק כדי שיחושו בי, אולי ישאלו שאלה את עצמם, אבל לא מספיק כדי שהם ישתנו. הם עדיין נמצאים בתוך עצמם, מרתקים עד בלי די, ואותם אני רוצה לצלם.
תאמרו לעצמכם - הרי האנשים אותם אנשים, המצלמה אותה מצלמה. הצילומים צריכים, גם הם, להיות אותם צילומים. ולא הוא. בימים שאני מרגיש כבד, מאולץ, מאלץ, הצילומים לא טובים בעיני. אני לא אוהב אותם. אני מרגיש בזה תוך כדי הקליק. בימים הקלילים, לעומת זאת, אני מוצא את מי לצלם בכל כיוון אליו אני מביט. אני מצלם אחרת כשאני מרחף. אני בטוח שגם המצולמים מרגישים אחרת כשאני מרחף. הצילומים נראים גם כן אחרת. אני אוהב אותם.
בימים הקלילים אני מרגיש אחד עם הרחוב. והצילומים באים לבד. ככה אני מרגיש, לפחות.
ג'יי אל הוא בוגר המסלול המתקדם השנתי בדרך צילום.
צילומים: ג'יי אל.
האתר של ג'יי אל: http://www.jayl-photography.com/
כל הזכויות שמורות ל- ג'יי אל.
כשערביה, הודית וזונה נפגשות בתא המעצר.../רונית קולבק
ערב אחד, בסטודיו, גילי הראתה לנו איך עושים את זה ובעזרת צוות צנוע ביותר: מאפרת שעושה גם שיער, דוגמנית, ואנחנו - הצלמים.
הדוגמנית הביאה אי אלו פריטי לבוש בסיסיים מהבית, אנחנו הוספנו אי אלו אביזרים, זרקנו רעיונות, העמדנו תאורה, והנה - על הרקע על הלבן של הסטודיו קמה לנגד עיננו הפקת אופנה.
הדוגמנית הביאה אי אלו פריטי לבוש בסיסיים מהבית, אנחנו הוספנו אי אלו אביזרים, זרקנו רעיונות, העמדנו תאורה, והנה - על הרקע על הלבן של הסטודיו קמה לנגד עיננו הפקת אופנה.
בזה אחר זה התגלגלה אליה, הדוגמנית, ל- 4 דמויות שונות, מעניקה להן את גופה, את הבעותיה, את התנועה שלה לשחק בהן, ואנחנו, מולה, בהססנות-מה ניסינו לביים וצילמנו.
עולם חדש של ידע התגלה לנו - איך כדאי להניע את הגוף כך שיראה מעניין ויפה ויקרין משמעות, לאן כדאי להפנות את הפנים כדי לקבל השתקפויות יפות, איך לבנות "קלוז-אפ" ועוד.
ופתאום, כמעט נגד רצוני, הכדור נזרק אלינו. עתה הוטל עלינו לבנות הפקת אופנה מא' ועד ת': להחליט על קונספט, לפתח אותו, להשיג דוגמן/ית, מאפר/ת, סטייליסט/ית, מעצב שיער, בגדים ואביזרים, לעשות ארט, להעמיד תאורה, לצלם.
והתחלנו בעבודה, כלשעצמי - בעירוב של נחישות וחוסר אמונה.
קונספטים נזרקו לאוויר עד שהתבייתנו על אחד מסוים, ואחר התחלנו פורטים אותו לפרטים. חרשנו את האינטרנט בחיפוש אחר הצוות שלנו. מצאנו מאפרת אחת ואחר כך עוד אחת - את גל - כשהראשונה ביטלה במפתיע. טלפונים, מיילים, תיאומים רצו הלוך ושוב. מצאנו דוגמנית אחת ואז נאלצנו לחפש עוד אחת כשזו נסוגה ברגע האחרון, עד שמצאנו את שיר שלנו. עבדנו בעזרת דקלה, הסטייליסטית ומעצבת השיער המוכשרת על בניית ה"לוק" המתאים לכל דמות.
וערב אחד ובוקר אחד מצאנו גם את עצמנו עושים את זה: הפקת אופנה של ממש.
מתחת לבניין התעשייתי שבו ממוקם הסטודיו של דרך צילום, בין קירות בטון עמוסים גרפיטי, מקלטים, דלתות מסורגות ופחיות משקה ריקות, התמקמנו: צוות, דוגמנית, צלמים והרבה הרבה ציוד (וכמובן גם המדריכים - גילי, אלן וסיגל).
פינת איפור הוקמה במהרה, המתלה עם הביגוד הוצב ליד, והמאפרת והסטייליסטית החלו להכין את שיר לדמות הראשונה.
עמודי תאורה ופלאשים הובלו למקומות. עשינו טסטים עד שהכל היה לשביעות רצוננו.
והתחלנו. בזה אחר זה הגענו לביים ולצלם את שיר, מעט יותר בטוחים מאשר בפעם הקודמת, כשגילי, כל העת תומכת ועוזרת.
הטרנספורמציה שעבר המקום התעשייתי המוזנח והשומם היתה בלתי נתפסת ממש: כאן דקלה וגל טורחות על האיפור, הבגדים והאביזרים של שיר, נעזרות במראה, בעמוד התאורה ובשולחן שכל חמרי האיפור נפרשו עליו. ואילו כאן, כמה רגעים אחר כך, שיר על ספסל, נעה מולנו, כשברקע קולו של הצלם והפלאשים המבזיקים, ובכל הפסקה גל ודקלה רצות לשיר לבצע תיקונים.
ערב אחד ובוקר אחד עשינו את זה. באמת ובתמים.
והתמונות המוצלחות - אני לא יודעת אם הן מעידות על כל תהליך העבודה. אני לא יודעת אם אני רוצה שעל כך יעידו. הייתי מעדיפה שידברו את הסיפור שרקמנו עבור הדמויות ושכל השאר - המאמץ, העבודה - ישקע כמו אבק ויישכח.
אני נשארת פה לזכור ולדעת עבור הפעם הבאה.
עולם חדש של ידע התגלה לנו - איך כדאי להניע את הגוף כך שיראה מעניין ויפה ויקרין משמעות, לאן כדאי להפנות את הפנים כדי לקבל השתקפויות יפות, איך לבנות "קלוז-אפ" ועוד.
ופתאום, כמעט נגד רצוני, הכדור נזרק אלינו. עתה הוטל עלינו לבנות הפקת אופנה מא' ועד ת': להחליט על קונספט, לפתח אותו, להשיג דוגמן/ית, מאפר/ת, סטייליסט/ית, מעצב שיער, בגדים ואביזרים, לעשות ארט, להעמיד תאורה, לצלם.
והתחלנו בעבודה, כלשעצמי - בעירוב של נחישות וחוסר אמונה.
קונספטים נזרקו לאוויר עד שהתבייתנו על אחד מסוים, ואחר התחלנו פורטים אותו לפרטים. חרשנו את האינטרנט בחיפוש אחר הצוות שלנו. מצאנו מאפרת אחת ואחר כך עוד אחת - את גל - כשהראשונה ביטלה במפתיע. טלפונים, מיילים, תיאומים רצו הלוך ושוב. מצאנו דוגמנית אחת ואז נאלצנו לחפש עוד אחת כשזו נסוגה ברגע האחרון, עד שמצאנו את שיר שלנו. עבדנו בעזרת דקלה, הסטייליסטית ומעצבת השיער המוכשרת על בניית ה"לוק" המתאים לכל דמות.
וערב אחד ובוקר אחד מצאנו גם את עצמנו עושים את זה: הפקת אופנה של ממש.
מתחת לבניין התעשייתי שבו ממוקם הסטודיו של דרך צילום, בין קירות בטון עמוסים גרפיטי, מקלטים, דלתות מסורגות ופחיות משקה ריקות, התמקמנו: צוות, דוגמנית, צלמים והרבה הרבה ציוד (וכמובן גם המדריכים - גילי, אלן וסיגל).
פינת איפור הוקמה במהרה, המתלה עם הביגוד הוצב ליד, והמאפרת והסטייליסטית החלו להכין את שיר לדמות הראשונה.
עמודי תאורה ופלאשים הובלו למקומות. עשינו טסטים עד שהכל היה לשביעות רצוננו.
והתחלנו. בזה אחר זה הגענו לביים ולצלם את שיר, מעט יותר בטוחים מאשר בפעם הקודמת, כשגילי, כל העת תומכת ועוזרת.
הטרנספורמציה שעבר המקום התעשייתי המוזנח והשומם היתה בלתי נתפסת ממש: כאן דקלה וגל טורחות על האיפור, הבגדים והאביזרים של שיר, נעזרות במראה, בעמוד התאורה ובשולחן שכל חמרי האיפור נפרשו עליו. ואילו כאן, כמה רגעים אחר כך, שיר על ספסל, נעה מולנו, כשברקע קולו של הצלם והפלאשים המבזיקים, ובכל הפסקה גל ודקלה רצות לשיר לבצע תיקונים.
ערב אחד ובוקר אחד עשינו את זה. באמת ובתמים.
והתמונות המוצלחות - אני לא יודעת אם הן מעידות על כל תהליך העבודה. אני לא יודעת אם אני רוצה שעל כך יעידו. הייתי מעדיפה שידברו את הסיפור שרקמנו עבור הדמויות ושכל השאר - המאמץ, העבודה - ישקע כמו אבק ויישכח.
אני נשארת פה לזכור ולדעת עבור הפעם הבאה.
צילום: אנטולי קרס.
צילום: גרגורי קופרשטיין.
צילום: אלון שטרסמן.
צילום: רונית קולבק.
אליה שוסטרמן מסדנת צילום אופנה שלנו מעלה הצגת יחיד...
יום שלישי, 18 באוגוסט, 21:00
יום חמישי, 20 באוגוסט, 21:00
מספר המקומות מוגבל לכן חשוב מאד להזמין כרטיסים מראש בטל: 03-6812126
מחיר כרטיס: 60 ש"ח.
יום חמישי, 20 באוגוסט, 21:00
מספר המקומות מוגבל לכן חשוב מאד להזמין כרטיסים מראש בטל: 03-6812126
מחיר כרטיס: 60 ש"ח.
לסטודנטים, חיילים וגמלאים: 40 ש"ח.
הלילה השניים עשר בתיאטרון גדרה...
תלמיד יקר שלנו, קוני שמו, משתתף בהצגת התיאטרון "הלילה השניים עשר" המועלית ע"י תיאטרון גדרה.
הלילה השניים עשר היא קומדיה שקספירית על אי דמיוני ועל שלל דמויות אינטרסנטיות, מאוהבות ובעיקר מצחיקות.
תיאטרון גדרה בעיבוד מקומי, מעלה את ההצגה.
חזרה גנרלית תערך בתאריך 14/7/09 בשעה 20:00, הכניסה ללא תשלום.
הבכורה תעלה בתאריך 15/7/09 בשעה 20:00, עלות כניסה: 20 ש"ח לאדם.
הצגה נוספת תתקיים בתאריך 16/7/09 בשעה 20:00.
כדאי להזמין מקומות מראש.
הלילה השניים עשר היא קומדיה שקספירית על אי דמיוני ועל שלל דמויות אינטרסנטיות, מאוהבות ובעיקר מצחיקות.
תיאטרון גדרה בעיבוד מקומי, מעלה את ההצגה.
חזרה גנרלית תערך בתאריך 14/7/09 בשעה 20:00, הכניסה ללא תשלום.
הבכורה תעלה בתאריך 15/7/09 בשעה 20:00, עלות כניסה: 20 ש"ח לאדם.
הצגה נוספת תתקיים בתאריך 16/7/09 בשעה 20:00.
כדאי להזמין מקומות מראש.
ב-ה-צ-ל-ח-ה!
עדי הראל מופיע בקפה ביאליק...
עדי הראל בהופעת להקה צפופה במיוחד בקפה ביאליק במוצ"ש 18/7/09 בשעה 22:00.
מומלץ בחום!!!
תערוכת תלמידים בפאב האידיאה
פאב האידיאה בראשון לציון מארח תלמידים של דרך צילום בתערוכה קבוצתית קטנה.
מציגים בתערוכה: רחלי וייס, מיכאל נרודיצקי, פבל רודקוב ולימור תמרי.
הפתיחה: יום ו' 10/7/09 בשעה 14:00, פאב האידיאה, מוהליבר 35 ראשל"צ.
נשמח לראותכם/ן!
מציגים בתערוכה: רחלי וייס, מיכאל נרודיצקי, פבל רודקוב ולימור תמרי.
הפתיחה: יום ו' 10/7/09 בשעה 14:00, פאב האידיאה, מוהליבר 35 ראשל"צ.
נשמח לראותכם/ן!
תערוכת "רואים ארומה" - דרך היין דרך צילום
ביה"ס "דרך צילום" ורשת היינות המובילה את תרבות היין בישראל "דרך היין" חברו יחדיו על מנת ליצור תערוכת צילומים מרעננת וייחודית לקראת ימי הקיץ החמים.
במסגרת זו, ביקרו תלמידי ובוגרי "דרך צילום" בכרמים, ביקבים ובחנויות הרשת וצילמו את מגוון תחומי ייצור היינות מהכרם ועד למדף תוך ניסיון לצקת לצילומים את הרגשתם הפנימית.
התערוכה "רואים ארומה" תעלה ביום שלישי ה- 7/7 בסניף התל אביבי של הרשת (החשמונאים 93) ותוצג עד ל- 23/7.
משם תנדוד התערוכה בכל חנויות הרשת ותוצג ב: סביון 31/7, רעננה 7/8, נס ציונה 14/8, מודיעין 21/8 ורמת השרון 28/8.
מוזמנים/ות לבקר.
במסגרת זו, ביקרו תלמידי ובוגרי "דרך צילום" בכרמים, ביקבים ובחנויות הרשת וצילמו את מגוון תחומי ייצור היינות מהכרם ועד למדף תוך ניסיון לצקת לצילומים את הרגשתם הפנימית.
התערוכה "רואים ארומה" תעלה ביום שלישי ה- 7/7 בסניף התל אביבי של הרשת (החשמונאים 93) ותוצג עד ל- 23/7.
משם תנדוד התערוכה בכל חנויות הרשת ותוצג ב: סביון 31/7, רעננה 7/8, נס ציונה 14/8, מודיעין 21/8 ורמת השרון 28/8.
מוזמנים/ות לבקר.
מתי צילום הוא אמנות מאת תמר אלול
צילום הוא אחת המדיות הנגישות כמעט לכל אדם. כל אדם למעשה מסוגל לצלם אך מה מבדיל צילומי אלבום, פרסומת או תיעוד מצילומי אמנות? היכן עובר הקו, אם בכלל...
אני רואה בצילום שפה. השליטה בכלים של השפה והשימוש בטכניקות שלה חשובים מאוד לצורך הבעה. אלמנט חשוב לא פחות הוא מה בעצם נאמר באמצעות צילום או סדרת צילומים. כשאני מתבוננת בצילומים או בכל עבודת אמנות אחרת, אני מחפשת חוויה רגשית ו/או אינטלקטואלית, אני מחפשת ערך נוסף על חווית המציאות. כשאומרים על צילום שהוא "אמנותי" מתכוונים לרוב לכך שהוא יפה או שהקומפוזיציה מעניינת אך האם זה מה שהופך את אותו צילום לאמנות?
אמנות נוטה לעסוק, בין היתר, בנושאים של תרבות, חברה ומהות. יש בה חיפוש אחר אמת פנימית ו/או אוניברסאלית. כמובן שבתקופות ובתרבויות שונות לקחה על עצמה האמנות תפקידים שונים וה"אמת" אחריה היא רודפת משתנה כל הזמן, אך החיפוש אחריה עקבי.
לא פעם אני נתקלת בשאלה "האם אמנות היא לא בעייני המתבונן?". אמנות, כמו כל שפה, בנויה על תקשורת, לא תמיד הרעיון שמביע היוצר מובן או מוצא חן בעיני הצופה ולא לכל הצופים יש את אותה רמת עניין, יכולת או ידע המאפשרות לו להתעמק בעבודת אמנות. כשאני עומדת לפני עבודת אמנות, אני שואלת את עצמי מה היא מנסה לומר לי, אני משתדלת לחוות את העבודה וללכת עם ההיגיון שלה. לא תמיד מה שהיא אומרת או האופן שבו היא אומרת ידבר אליי. ככל שאני מתבגרת, הטעם האישי שלי והאופן בו אני מתבוננת באמנות משתנה. לידע ונסיון יש השפעה על האופן שבו אנו מתבוננים. עם הזמן אנחנו מחפשים גירויים שונים או עמוקים יותר. מצד שני התרבות שלנו מרגילה אותנו למיידיות, התפקיד של פרסומות וצילומי עיתונות הוא להעביר לנו מסר קצרצר באמצעות סמלים קריאים וברורים לעומת אמנות הדורשת מהצופה התבוננות עמוקה, ניתוח, מחשבה וביקורת.
קריטריון עיקרי להערכה של עבודת אמנות הוא האיכות שלה. איכות לא מתבטאת בהכרח בצילום שעובד לפי "כללים" של קומפוזיציה, טכנולוגיה או אסתטיקה. לפעמים נכון לעבודה לדבר בכוונה "בשפת רחוב" (סנפ-שוט) או אפילו ליצור רתיעה. שפת הצילום והטכניקה צריכות לשרת את תוכנו של הצילום, את המסר, את החוויה ולהיות מוצדקות ומדוייקות בכך.
כל אחד מאיתנו רואה וחווה את המציאות אחרת. הצילום מאפשר לנו לבודד ולייצר את המבט האישי שלנו ובאמצעותו לתקשר עם המתבונן.
צילום: נועה אנג'ל
אני רואה בצילום שפה. השליטה בכלים של השפה והשימוש בטכניקות שלה חשובים מאוד לצורך הבעה. אלמנט חשוב לא פחות הוא מה בעצם נאמר באמצעות צילום או סדרת צילומים. כשאני מתבוננת בצילומים או בכל עבודת אמנות אחרת, אני מחפשת חוויה רגשית ו/או אינטלקטואלית, אני מחפשת ערך נוסף על חווית המציאות. כשאומרים על צילום שהוא "אמנותי" מתכוונים לרוב לכך שהוא יפה או שהקומפוזיציה מעניינת אך האם זה מה שהופך את אותו צילום לאמנות?
אמנות נוטה לעסוק, בין היתר, בנושאים של תרבות, חברה ומהות. יש בה חיפוש אחר אמת פנימית ו/או אוניברסאלית. כמובן שבתקופות ובתרבויות שונות לקחה על עצמה האמנות תפקידים שונים וה"אמת" אחריה היא רודפת משתנה כל הזמן, אך החיפוש אחריה עקבי.
לא פעם אני נתקלת בשאלה "האם אמנות היא לא בעייני המתבונן?". אמנות, כמו כל שפה, בנויה על תקשורת, לא תמיד הרעיון שמביע היוצר מובן או מוצא חן בעיני הצופה ולא לכל הצופים יש את אותה רמת עניין, יכולת או ידע המאפשרות לו להתעמק בעבודת אמנות. כשאני עומדת לפני עבודת אמנות, אני שואלת את עצמי מה היא מנסה לומר לי, אני משתדלת לחוות את העבודה וללכת עם ההיגיון שלה. לא תמיד מה שהיא אומרת או האופן שבו היא אומרת ידבר אליי. ככל שאני מתבגרת, הטעם האישי שלי והאופן בו אני מתבוננת באמנות משתנה. לידע ונסיון יש השפעה על האופן שבו אנו מתבוננים. עם הזמן אנחנו מחפשים גירויים שונים או עמוקים יותר. מצד שני התרבות שלנו מרגילה אותנו למיידיות, התפקיד של פרסומות וצילומי עיתונות הוא להעביר לנו מסר קצרצר באמצעות סמלים קריאים וברורים לעומת אמנות הדורשת מהצופה התבוננות עמוקה, ניתוח, מחשבה וביקורת.
קריטריון עיקרי להערכה של עבודת אמנות הוא האיכות שלה. איכות לא מתבטאת בהכרח בצילום שעובד לפי "כללים" של קומפוזיציה, טכנולוגיה או אסתטיקה. לפעמים נכון לעבודה לדבר בכוונה "בשפת רחוב" (סנפ-שוט) או אפילו ליצור רתיעה. שפת הצילום והטכניקה צריכות לשרת את תוכנו של הצילום, את המסר, את החוויה ולהיות מוצדקות ומדוייקות בכך.
כל אחד מאיתנו רואה וחווה את המציאות אחרת. הצילום מאפשר לנו לבודד ולייצר את המבט האישי שלנו ובאמצעותו לתקשר עם המתבונן.
צילום: נועה אנג'ל
כל הזכויות שמורות לתמר אלול.
דרך היין - דרך צילום
ביה"ס "דרך צילום" ורשת היינות המובילה את תרבות היין בישראל "דרך היין" חברו יחדיו על מנת ליצור תערוכת צילומים מרעננת וייחודית לקראת ימי הקיץ החמים. במסגרת זו, ביקרו תלמידי ובוגרי "דרך צילום" בכרמים, ביקבים ובחנויות הרשת וצילמו את מגוון תחומי ייצור היינות מהכרם ועד למדף תוך ניסיון לצקת לצילומים את הרגשתם הפנימית.
התערוכה "רואים ארומה" תעלה ביום שלישי ה- 7/7 בסניף התל אביבי של הרשת (החשמונאים 93) ותוצג עד ל- 23/7.
משם תנדוד התערוכה בכל חנויות הרשת ותוצג ב: סביון 31/7, רעננה 7/8, נס ציונה 14/8, מודיעין 21/8 ורמת השרון 28/8.
נשמח לראותכם/ן!
צילום: יבגני מוזיצ'וק
התערוכה "רואים ארומה" תעלה ביום שלישי ה- 7/7 בסניף התל אביבי של הרשת (החשמונאים 93) ותוצג עד ל- 23/7.
משם תנדוד התערוכה בכל חנויות הרשת ותוצג ב: סביון 31/7, רעננה 7/8, נס ציונה 14/8, מודיעין 21/8 ורמת השרון 28/8.
נשמח לראותכם/ן!
צילום: יבגני מוזיצ'וק
זכינו במקום הראשון!!!
אמש נפתחה תערוכת הצילומים "מעברים". התערוכה תוצג במהלך החודש בקרוב בגלריית החלונות שבקומה השלישית של קניון עזריאלי.
התערוכה, בחסות עמותת "אור ירוק", נבנתה מתוך תחרות הצילומים בנושא "הולכי רגל במפגש עם הדרך" שנערכה בחצי השנה האחרונה בין בתי ספר שונים לצילום ביניהם מכללת מנטור, סטודיו גברא, גליץ, מכללת תל חי ובית הספר דרך צילום כמובן.
שלושה סטודנטים מדרך צילום מציגים בתערוכה ארבע עבודות: עודד בן עוזר, אוהד רדליך ופבל רודקוב (העבודות מופיעות בהמשך הבלוג).
השופטים בתחרות, גבי מנשה, ברקאי וולפסון וזיו קורן בחרו בצילום של פבל רודקוב למקום הראשון. פבל לקח הביתה מצלמת ניקון 90D...
פבל יקר, אנו שולחים לך ברכה חמה על הזכייה ומחבקים אותך חזק!
עודד ואוהד, נכון שלא לקחתם פרס הביתה אבל עבורנו אתם תמיד מנצחים!
כל הכבוד לכם ולכל הסטודנטים הזוכים והמציגים בתערוכה מבתי הספר האחרים.
תמר, אלן וסיגל.
צילום: פבל רודקוב
התערוכה, בחסות עמותת "אור ירוק", נבנתה מתוך תחרות הצילומים בנושא "הולכי רגל במפגש עם הדרך" שנערכה בחצי השנה האחרונה בין בתי ספר שונים לצילום ביניהם מכללת מנטור, סטודיו גברא, גליץ, מכללת תל חי ובית הספר דרך צילום כמובן.
שלושה סטודנטים מדרך צילום מציגים בתערוכה ארבע עבודות: עודד בן עוזר, אוהד רדליך ופבל רודקוב (העבודות מופיעות בהמשך הבלוג).
השופטים בתחרות, גבי מנשה, ברקאי וולפסון וזיו קורן בחרו בצילום של פבל רודקוב למקום הראשון. פבל לקח הביתה מצלמת ניקון 90D...
פבל יקר, אנו שולחים לך ברכה חמה על הזכייה ומחבקים אותך חזק!
עודד ואוהד, נכון שלא לקחתם פרס הביתה אבל עבורנו אתם תמיד מנצחים!
כל הכבוד לכם ולכל הסטודנטים הזוכים והמציגים בתערוכה מבתי הספר האחרים.
תמר, אלן וסיגל.
צילום: פבל רודקוב
הצילום ואני/רונית קולבק, יוני 2009
אני מצלמת. לפעמים. אין לי דחף תיעודי חזק. אני לא לוקחת את המצלמה איתי לכל מקום. באירועים או בטיולים, המצלמה בדרך כלל תישאר בבית. אני לא שואפת לתעד כל רגע או מחפשת בכפייתיות פריימים יפים וזויות מקוריות. כשאני הולכת ברחוב נוח לי לצוף באיטיות עם הרגעים החולפים, להיות קולטת סבילה של המראות, האנשים, היחסים המשתנים שנוצרים בחלל, הסיפורים שמתגוללים להם, או בעצם, אם להיות כנה, להתעלם מהם, להחמיץ אותם, להיות מכונסת בתוך עצמי. בכל זאת קניתי לעצמי את הרשות לטעון ש"אני מצלמת", כלומר, שאני עוסקת בצילום לפחות כתחביב ושאני יודעת פחות או יותר מה אני עושה. לקחתי מספר קורסים בצילום שהקיפו הבטים טכניים, פילוסופיים ואמנותיים, השתלמתי מעט בצילום סטודיו, אפילו למדתי הסטוריה של הצילום וכך גם התוודעתי לעבודתם של צלמים ידועי שם. אפשר לומר שקניתי לי ידע ושליטה מסויימים בתחום. האם זה אומר שאני אוהבת צילום, מכורה לעשייה הזו ודווקא זו? האם אני מאוהבת? שמא באופן מסתורי כלשהו הצלחתי לחוות את הצילום ואותי כאחד? כלומר, שה"אני" האהוב עליי מבין כל ה"אניים" שלי בא לעולם באופן שלם, עמוק ומהותי דרך הצילום ורק דרכו? ולהפך - שהמדיום הזה חושף דרכי פנים חדשות? שאני חייבת לצלם? שאני צלמת שרופה? לא ולא. אני לא חייבת לצלם. הצילום אינו הייעוד שלי. יכולתי להסתדר בלעדיו. בדרך כלל היחס שלי אליו הוא אינסטרומנטלי לחלוטין. הוא לא יותר מאשר כלי באמצעותו אני יכולה להשיג מטרות. שום יראת כבוד הוא לא מעורר בי. איזה ביזיון!
אמנם בין תצלומים שראיתי היו שהפעימו ועוררו השראה, שלימדו אותי על האפשרויות הגלומות במדיום, שגרמו לי להרהר בו כשלעצמו, כגיבור הראשי. כמו מכת ארבה היו כל הזמן תצלומים אחרים. והם לא חדלו לשטוף אותי בהמוניהם מחזירים אותי אל אותו ריחוק חשדני ראשוני. התצלומים האלו לא היו רעים. רבים מהם היו דווקא יפים ומעניינים ואפילו בעלי אסתטיקה מושלמת: תפיסה של רגע ברחוב, צבעוניות יפה, קומפוזיציה טובה, זוית מקורית - צילומים מטיולים בחו"ל, מאירועים, צילומי דוממים. הבעיה היתה שהם היו ההפך מיחודיים - כמותם אפשר היה למצוא לאלפים. הנושאים, השפה, היחסים הצורניים והצבעוניים שועתקו שוב ושוב. נהר שוצף של דימויים שלא הפסיק לזרום. הכל צולם. הכל היה ראוי לצילום. שוב. ושוב.
זה היה קל מדי וזמין מדי. זאת היתה הבעיה. עם הטכנולוגיה שיש כיום, אין צורך להיות אשת מקצוע כדי להפיק בקלות ובמהירות תמונות מצוינות מבחינה טכנית. עדשות איכותיות למדי הופכות זמינות יותר ויותר. קל מאד בעזרת הפונקציות האוטומטיות למדוד אור, לקבוע חשיפה נכונה או רצויה, לעשות תיקוני צבע. הקליק מגיע במהירות והתמונה האיכותית המודפסת, אם רק נרצה, לא תתמהמה הרבה אחריו. יגיעה, הזעה או חשיבה אינם הכרח. ברור לי שכדי להפיק תמונות מקצועיות לפרסום ולתעשייה נדרשת רמה גבוהה ביותר של שליטה במדיום שרוב החובבים אינם מגיעים אליה. ברור לי שצלמים מקצועיים יכולים לעמול ולשקוד שעות רבות לשם הפקת תמונה אחת. אבל בעיני אלו הם מקרי הקצה. עדיין, המסה העצומה היא של צילומי חובבים, שיכולים בקלות יחסית להגיע לתוצאות טכניות מספקות ואף מצוינות.
ומה לגבי אמנות? כתבתי שחשיבה ומאמץ אינם הכרחיים בצילום. מתסכל להרגיש שלעתים קרובות הם אף לא משנים הרבה, לא מבטיחים כלום. המציאות, חומר הגלם של הצילום, נתונה באופן מתמיד, מתרחשת. כל עובר אורח יכול לקטוף ממנה ודרך מקרה, ללא תכנון, מחשבה או כוונה יוצאים מגדר הרגיל, לתפוס אותה באופנים משמעותיים וצורניים מעניינים, לעשות לה טרנספורמציה למשהו אחר: להפוך אותה לאמנות. אולי זה נדיר אך הפוטנציאל הזה קיים תמיד, מצוי כבר בתהליך האוטומטי של השעתוק: בעדשה שתופסת את הדימוי ו"מקפלת" אותו על פי תכונותיה אל תוך החיישן, בהגדרות המקריות או האוטומטיות של המצלמה. מן הצד השני, אי אפשר להבטיח, כמו שאף פעם אי אפשר, שתצלום שהתחיל בתכנון ומחשבה ייעשה לאמנות. מה שמטריד אף יותר, שלעתים קרובות לא ניתן להבחין בין זה לזה. האפקט שלהם זהה. התצלום המתוכנן בקפידה יכול להראות ממש כמו סנפשוט (לעתים הוא אף שואף לכך). ומה אם הצלם החובב ישקיע אך מעט מחשבה והתבוננות בסידור הפריים? התצלום שלו יוכל להראות בנוי לתלפיות הגבול בין תצלום שהושקעה בו עבודה רבה לתצלום שהופק בקלות בקליק מקרי הולך ומטשטש.
הדמוקרטיות הזו מרגיזה אותי. היא דופקת מסמר נוסף בארון של תפיסת האמן כאינדיבידואל שבורך במתת כשרון נדירה. היא שמה לצחוק את אמונתנו בייחודיות שלנו. כן, אני שומעת את הקולות הטוענים בכל זאת בזכות הייחודיות, מתעקשים שלא כל אחד יכול להיות אמן, מתעקשים על הייחודיות של כל מבט ומבט. העין הבלתי משתכנעת שלי ממשיכה לראות יותר מדי דימויים שחוזרים על עצמם, לדמיין מראש איך ייראו סצינות עירוניות, צילומי טבע, דיוקנאות. אמנם התפוצה ההמונית של הפרקטיקה הצילומית מאפשרת לאינסוף מבטים פרטיים וייחודיים לבוא לידי ביטוי, אלא שבפועל נדמה כי פעולתה הפוכה. המבטים הפרטיים מתכנסים למספר מצומצם של מבטים שחוזרים על עצמם. באופן פרדוקסלי, נראה כי האנונימיות דווקא גוברת: של הצלם - שיכול להיות כל אדם, ושל מי שצולם - כל אדם גם הוא. היא עדיין שם - האינדיבידואליות שלנו - אבל כמה קטנה ועלובה היא נראית עכשיו כשהיא נדחקת לפרטים הקטנים והשוליים. כשנצלם תמונה אחרת, שונה פתאום, ייתכן מאד שיד המקרה היא שתכוון אותנו. מבלי משים קו בלתי מתוכנן יתגנב לתצלום, ודיאלוג צורני/צבעוני/נושאי חדש ייווצר עם הנושא שלנו - זה יכול לקרות. אבל לא יהיה זה ה"אני" שלנו שיבוא לידי ביטוי אלא אוסף מורכב ורב של נסיבות.
אני יכולה לצדד במוות הזה מבחינה פילוסופית. אילו אפשרויות נפתחות בפני האמנות כשהיא משוחררת מהאגו של האמן...! כשהאמן מסכים לקבל שהוא רק עוד יד אחת מכוונת מתוך ידיים רבות אחרות. איזה יתרון יכול להנתן פתאום לאמת שרוצה להתגלות באמנות! אולם היהירות שלי תובעת משהו אחר. היא תובעת שאתבלט, שאחדש, שאעשה דבר שאישה לא עשתה מעולם. שלא יכולה היתה לעשות. היא תובעת שיר הלל לאינדיבידואליות שלי.
בגלל זה, כנראה, אני נמשכת יותר לצילום המבוים. בדרך כלל צילמתי כשנתנו לי תרגיל. אז התחלתי לחשוב, לעבוד, להרגיש, לצלם. סדרות הצילומים שהייתי שבעת רצון מהן היו הצילומים המתוכננים, בהם קבעתי מראש את הנושא, השפה או הסצינה. מה יקרה כשאצלם תחתונים במים זורמים? מה יהיו הקבועים ומה המשתנים? מה אוכל לגלות כשאצלם את הארוחות המשפחתיות אצלנו? האם אצליח לבנות דיוקנאות מבניית פרופיל צבעוני של המצולמים? אז הרגשתי שאני פועלת, יוצרת, משתתפת. אני זקוקה לתחושה של חציבה באבן, התלכלכות בחומר, זיעה ומאמץ. אז אני יוצרת תנאי מעבדה מתוכננים ומציבה לעצמי אילוצים, מותחת את הקליק המיידי לתהליך ארוך של עבודה. אני רוצה לייצר מחדש את ההבדל בין התצלום כמלאכת מחשבת דקה לבין התצלום כתוצאה בלתי נמנעת של תהליך אופטי ואלקטרוני שנכנס לפעולה. אני רוצה כל כך אבל יודעת שהמאמץ נדון להכשל, כי הצילום הוא שיוויוני מדי. ואני עצלנית מדי. זו הרי הסיבה, שכמו כולם גם אני מצלמת.
צילום: רונית קולבק.
כל הזכויות שמורות לרונית קולבק.
אמנם בין תצלומים שראיתי היו שהפעימו ועוררו השראה, שלימדו אותי על האפשרויות הגלומות במדיום, שגרמו לי להרהר בו כשלעצמו, כגיבור הראשי. כמו מכת ארבה היו כל הזמן תצלומים אחרים. והם לא חדלו לשטוף אותי בהמוניהם מחזירים אותי אל אותו ריחוק חשדני ראשוני. התצלומים האלו לא היו רעים. רבים מהם היו דווקא יפים ומעניינים ואפילו בעלי אסתטיקה מושלמת: תפיסה של רגע ברחוב, צבעוניות יפה, קומפוזיציה טובה, זוית מקורית - צילומים מטיולים בחו"ל, מאירועים, צילומי דוממים. הבעיה היתה שהם היו ההפך מיחודיים - כמותם אפשר היה למצוא לאלפים. הנושאים, השפה, היחסים הצורניים והצבעוניים שועתקו שוב ושוב. נהר שוצף של דימויים שלא הפסיק לזרום. הכל צולם. הכל היה ראוי לצילום. שוב. ושוב.
זה היה קל מדי וזמין מדי. זאת היתה הבעיה. עם הטכנולוגיה שיש כיום, אין צורך להיות אשת מקצוע כדי להפיק בקלות ובמהירות תמונות מצוינות מבחינה טכנית. עדשות איכותיות למדי הופכות זמינות יותר ויותר. קל מאד בעזרת הפונקציות האוטומטיות למדוד אור, לקבוע חשיפה נכונה או רצויה, לעשות תיקוני צבע. הקליק מגיע במהירות והתמונה האיכותית המודפסת, אם רק נרצה, לא תתמהמה הרבה אחריו. יגיעה, הזעה או חשיבה אינם הכרח. ברור לי שכדי להפיק תמונות מקצועיות לפרסום ולתעשייה נדרשת רמה גבוהה ביותר של שליטה במדיום שרוב החובבים אינם מגיעים אליה. ברור לי שצלמים מקצועיים יכולים לעמול ולשקוד שעות רבות לשם הפקת תמונה אחת. אבל בעיני אלו הם מקרי הקצה. עדיין, המסה העצומה היא של צילומי חובבים, שיכולים בקלות יחסית להגיע לתוצאות טכניות מספקות ואף מצוינות.
ומה לגבי אמנות? כתבתי שחשיבה ומאמץ אינם הכרחיים בצילום. מתסכל להרגיש שלעתים קרובות הם אף לא משנים הרבה, לא מבטיחים כלום. המציאות, חומר הגלם של הצילום, נתונה באופן מתמיד, מתרחשת. כל עובר אורח יכול לקטוף ממנה ודרך מקרה, ללא תכנון, מחשבה או כוונה יוצאים מגדר הרגיל, לתפוס אותה באופנים משמעותיים וצורניים מעניינים, לעשות לה טרנספורמציה למשהו אחר: להפוך אותה לאמנות. אולי זה נדיר אך הפוטנציאל הזה קיים תמיד, מצוי כבר בתהליך האוטומטי של השעתוק: בעדשה שתופסת את הדימוי ו"מקפלת" אותו על פי תכונותיה אל תוך החיישן, בהגדרות המקריות או האוטומטיות של המצלמה. מן הצד השני, אי אפשר להבטיח, כמו שאף פעם אי אפשר, שתצלום שהתחיל בתכנון ומחשבה ייעשה לאמנות. מה שמטריד אף יותר, שלעתים קרובות לא ניתן להבחין בין זה לזה. האפקט שלהם זהה. התצלום המתוכנן בקפידה יכול להראות ממש כמו סנפשוט (לעתים הוא אף שואף לכך). ומה אם הצלם החובב ישקיע אך מעט מחשבה והתבוננות בסידור הפריים? התצלום שלו יוכל להראות בנוי לתלפיות הגבול בין תצלום שהושקעה בו עבודה רבה לתצלום שהופק בקלות בקליק מקרי הולך ומטשטש.
הדמוקרטיות הזו מרגיזה אותי. היא דופקת מסמר נוסף בארון של תפיסת האמן כאינדיבידואל שבורך במתת כשרון נדירה. היא שמה לצחוק את אמונתנו בייחודיות שלנו. כן, אני שומעת את הקולות הטוענים בכל זאת בזכות הייחודיות, מתעקשים שלא כל אחד יכול להיות אמן, מתעקשים על הייחודיות של כל מבט ומבט. העין הבלתי משתכנעת שלי ממשיכה לראות יותר מדי דימויים שחוזרים על עצמם, לדמיין מראש איך ייראו סצינות עירוניות, צילומי טבע, דיוקנאות. אמנם התפוצה ההמונית של הפרקטיקה הצילומית מאפשרת לאינסוף מבטים פרטיים וייחודיים לבוא לידי ביטוי, אלא שבפועל נדמה כי פעולתה הפוכה. המבטים הפרטיים מתכנסים למספר מצומצם של מבטים שחוזרים על עצמם. באופן פרדוקסלי, נראה כי האנונימיות דווקא גוברת: של הצלם - שיכול להיות כל אדם, ושל מי שצולם - כל אדם גם הוא. היא עדיין שם - האינדיבידואליות שלנו - אבל כמה קטנה ועלובה היא נראית עכשיו כשהיא נדחקת לפרטים הקטנים והשוליים. כשנצלם תמונה אחרת, שונה פתאום, ייתכן מאד שיד המקרה היא שתכוון אותנו. מבלי משים קו בלתי מתוכנן יתגנב לתצלום, ודיאלוג צורני/צבעוני/נושאי חדש ייווצר עם הנושא שלנו - זה יכול לקרות. אבל לא יהיה זה ה"אני" שלנו שיבוא לידי ביטוי אלא אוסף מורכב ורב של נסיבות.
אני יכולה לצדד במוות הזה מבחינה פילוסופית. אילו אפשרויות נפתחות בפני האמנות כשהיא משוחררת מהאגו של האמן...! כשהאמן מסכים לקבל שהוא רק עוד יד אחת מכוונת מתוך ידיים רבות אחרות. איזה יתרון יכול להנתן פתאום לאמת שרוצה להתגלות באמנות! אולם היהירות שלי תובעת משהו אחר. היא תובעת שאתבלט, שאחדש, שאעשה דבר שאישה לא עשתה מעולם. שלא יכולה היתה לעשות. היא תובעת שיר הלל לאינדיבידואליות שלי.
בגלל זה, כנראה, אני נמשכת יותר לצילום המבוים. בדרך כלל צילמתי כשנתנו לי תרגיל. אז התחלתי לחשוב, לעבוד, להרגיש, לצלם. סדרות הצילומים שהייתי שבעת רצון מהן היו הצילומים המתוכננים, בהם קבעתי מראש את הנושא, השפה או הסצינה. מה יקרה כשאצלם תחתונים במים זורמים? מה יהיו הקבועים ומה המשתנים? מה אוכל לגלות כשאצלם את הארוחות המשפחתיות אצלנו? האם אצליח לבנות דיוקנאות מבניית פרופיל צבעוני של המצולמים? אז הרגשתי שאני פועלת, יוצרת, משתתפת. אני זקוקה לתחושה של חציבה באבן, התלכלכות בחומר, זיעה ומאמץ. אז אני יוצרת תנאי מעבדה מתוכננים ומציבה לעצמי אילוצים, מותחת את הקליק המיידי לתהליך ארוך של עבודה. אני רוצה לייצר מחדש את ההבדל בין התצלום כמלאכת מחשבת דקה לבין התצלום כתוצאה בלתי נמנעת של תהליך אופטי ואלקטרוני שנכנס לפעולה. אני רוצה כל כך אבל יודעת שהמאמץ נדון להכשל, כי הצילום הוא שיוויוני מדי. ואני עצלנית מדי. זו הרי הסיבה, שכמו כולם גם אני מצלמת.
צילום: רונית קולבק.
כל הזכויות שמורות לרונית קולבק.
גאים בך רוני פוגלמן...
תלמיד יקר שלנו!
גאים בך על הרבה מאוד דברים וגם על זה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3727188,00.html
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/900/756.html
המון בהצלחה!
תמר, אלן וסיגל.
גאים בך על הרבה מאוד דברים וגם על זה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3727188,00.html
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/900/756.html
המון בהצלחה!
תמר, אלן וסיגל.
תמר אלול בביאנלה בונציה!
עם עבודת וידאו... 
המזדמנים/ות לונציה בזמן הקרוב מוזמנים/ות לבקר.
אנחנו גאים בך!
ב-ה-צ-ל-ח-ה!
היה לנו לילה לבן...
והיה מוצלח מאוד!
אנחנו מודים לכל המבקרים שפקדו את הבניין שלנו. מקווים שנהניתם!
אנחנו מודים לתמר על האצירה המדוייקת והמעניינת, על החיבורים שיצרה ועל כך שהרימה תערוכה איכותית בעשרה ימים... כל הכבוד!
ואנחנו כמובן מודים לכל האמנים שהשתתפו בתערוכה.
עכשיו אנחנו הולכים לישון...
אנחנו מודים לכל המבקרים שפקדו את הבניין שלנו. מקווים שנהניתם!
אנחנו מודים לתמר על האצירה המדוייקת והמעניינת, על החיבורים שיצרה ועל כך שהרימה תערוכה איכותית בעשרה ימים... כל הכבוד!
ואנחנו כמובן מודים לכל האמנים שהשתתפו בתערוכה.
עכשיו אנחנו הולכים לישון...
תערוכת "הולכי רגל במפגש עם הדרך"...
צילום: אוהד רדליך
צילום: פבל רודקוב
צילום פבל רודקוב
צילום: עודד בן עוזר
ארבעת הצילומים הנ"ל של שלושה תלמידים שלנו ישתתפו בתערוכת "הולכי רגל במפגש עם הדרך" שתתקיים בחסות עמותת "אור ירוק".
הצילומים המשתתפים בתערוכה נבחרו מתוך עשרות צילומים שנשלחו לתחרות שהתקיימה בנושא. הזוכה במקום הראשון בתחרות יקבל מצלמת ניקון D90. המקומות השני והשלישי יזכו בשוברים בסך 2500 ש"ח ו- 1500 ש"ח לרכישת ציוד צילום.
פתיחת התערוכה וההכרזה על הזוכים: 11/6/09 בשעה 19:00 בקניון עזריאלי.
מוזמנים/ות!
חברה דרך צילום
מאז המצאת הצילום ועד היום, הפכה המצלמה לחלק בלתי נפרד מחיי החברה באשר היא. החל מצילומי הדיוקן המדויקים והקרירים משהו המאפיינים את המאה ה- 19 בואנו אל המאה העשרים וכלה בצילומי ה"שלוף" הסלולארי של היום, המצלמה הפכה להיות כלי פולחני יומיומי מתבקש. אז במאה ה- 19, הצלמים היוו סוג של מכשפים העוסקים במגיה שחורה/לבנה. הצילום השתייך לאלו שהסכימו להתעסק עם סוגי כימיקלים לא ממש ידידותיים ועם מצלמה מאסיבית שנראית כמו סוג של כלי נשק. החל משנות השמונים של המאה התשע עשרה ובאדיבותו של חובב צילום בשם ג'ורג' איסטמן, מייסד חברת "קודאק", ירדה המדיה אל העם והצילום הפך לנגיש הרבה יותר.
במובן מסוים, הצליח איסטמן (לא בטוח שלכך התכוון) "לשלוף את המטאטא" מישבנו של הצילום האקדמי, המדויק והנכון ולאפשר למעשה לכולנו להתבונן על העולם הסובב אותנו מבלי להיות מחויבים לאותם חוקים חד משמעיים שנלקחו בזמנו מעולם האמנות וחיבקו, חיבוק דוב, את מדיית הצילום.
לפתע פתאום, העולם נראה אחרת. במקום לשנס מותניים, להרביץ מקלחת, ללבוש את בגדי המחמד, להתבשם ובשארית הכוחות, לטפס לסטודיו של הצלם (לרוב מוקמו אלה בקומות האחרונות של הבניינים, בעיקר בגלל בעיות אור היות ותאורה מלאכותית עדיין לא הייתה קיימת), "להסניף" כימיקלים שאפיינו את התקופה כגון כספית או ציאניד, להתיישב בכיסא שנראה כאילו נלקח מתוך מרתפי האינקוויזיציה ותפקידו היה לתמוך בגופו ובראשו של המצולם במהלך החשיפה למען לא יזוז חס וחלילה ולא יוצר טשטוש ולהתמודד, בסופו של דבר, מול מצלמה ענקית שנראית, כפי שציינתי, כמו סוג של תותח... לא פלא שרוב המצולמים מאותה התקופה נראים בצילום כמו נידונים למוות.
לפתע פתאום, החלו מתרוצצים ברחובות צלמים עם מצלמות Brownie, קטנות, קלילות, כל שהיה עליהם לעשות הוא ללחוץ... "קודאק", כך הבטיח איסטמן וכמובן קיים, כבר יעשו את השאר... המבט הופרט!
הפרטת המבט תרמה רבות לאופן שבו אנחנו, כצלמים או כמתבוננים בצילומים, מביטים בחברה. כשאנו מביטים בצילום, אנו מתבוננים במבט של מישהו אחר. מישהו אחר מראה לנו את העולם דרך העינים שלו. המבט האחר, יכול לדבר אלינו ויכול גם לא, בדיוק כפי שהמאמר הזה יכול לדבר אליך ויכול גם לא אך אל לנו לפסול מבט רק בגלל שהוא אינו "מתאים" לנו... המבט האחר הזה, נותן לנו פרספקטיבה נוספת, סיפור חדש, הוא מעורר שאלות, לעיתים הוא מחזק מיתוסים ובמקרים אחרים מערער אותם... והחשוב מכל, הוא שובר או משנה "כללים". דרך כך הוא מערער על תפיסות חברתיות מקובלות ומותח את גבולות המדיה.
כולנו מאמינים לצילומים או אולי נכון יותר לומר שאנחנו מאמינים לצילומים הרבה יותר מלציורים למשל. החברה שלנו, מאז המצאת הצילום ועד היום משתמשת בצילומים רוב הזמן בכדי להוכיח. אם זה צולם זה קרה! הנה אני בחיתולים, הנה אני על חוף הים, בלי חיתולים, הנה אני בדרך לכיתה א', הנה אני בתנועת הנוער, בצבא, ליד מגדל האייפל, בטראק, הנה מכירים אותי במשטרה... והנה בחתונה... הנה ילדי הראשון, בחיתולים... הצילום מהווה הוכחה, הוכחה לחיים! עד כדי כך שמתעוררת השאלה מה עשו הבריות לפני שהמציאו את הצילום? אילו הוכחות יש להם? תארו לכם שהיו לנו צילומים מתקופת הפרעונים... איזו חגיגה! הנה בני ישראל יוצאים ממצרים, הנה סבא, בשורה השלישית מימין...
ניקח לצורך ההמחשה את יבשת אפריקה. האסוציאציות שעולות לרוב האנשים מיבשת זו בהקשר הצילומי קשורות ברוב המקרים בשבט הזולו מחד או במסכנות כללית וצרות אחרות מאידך. מדוע? כי כך הורגלנו! אך האם ההרגל הזה נכון? האם הוא אמיתי? האם מדובר כאן בנקודת מבט אובייקטיבית או במבט של "מישהו אחר" על החברה? האם כולנו רואים את אותם הדברים? האם כולנו רוצים לראות את אותם הדברים? מה זה אומר עלינו כחברה כשצילומיו של סיידו קייטה (Seydou Keita), צלם דיוקנאות קנייתי פעיל משנות החמישים עד שנות התשעים של המאה העשרים, גורמים לנו להפתעה גמורה ולרוב מעוררים תגובות כגון "זה לא אמיתי, הם (המצולמים) נראים מחופשים!" או "זו לא אפריקה, לא יכול להיות!".
מצולמיו של קייטה נהרו אליו לסטודיו כפי שנהרו עשרות אלפי מצולמי הדיוקנאות של המאה התשע עשרה לאולפני הצילום האירופאים. שתי האוכלוסיות הללו התכוננו לצילום, שתיהן התהדרו עבורו, אך משום מה הצילומים האירופאים, אינם מפתיעים אותנו כחברה כפי שקורה בצילומיו של קייטה ובאופן שבו החברה האפריקאית נתפסת בהם. כן, אנחנו מורגלים בסוג של מבט ואולי אף חוטאים בסוג של קיבעון ויזואלי.
הפרטת המבט, שהתחילה את דרכה בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע עשרה, היא הדבר החשוב ביותר שקרה לעולם הצילום מאז המצאתו ועד עצם היום הזה. מזל שאיננו רואים את אותם הדברים ומזל שיש לנו כלי ויזואלי באמצעותו ניתן להביע את השוני. עלינו לטפח את ההפרטה הזו, בלעדיה, אין למדיית הצילום שום הצדקה.
המאמר נכתב ע"י סיגל קולטון, דרך צילום, מאי 2009.
כל הזכויות שמורות לסיגל קולטון/דרך צילום.
לילה לבן...
במסגרת אירועי "לילה לבן" שיתקיימו ברחבי ת"א-יפו בתאריך 27/5/09, תתקיים תערוכה במתחם קיבוץ גלויות 45 ובדרך צילום.
אוצרת התערוכה, תמר אלול, הזמינה אמנים אורחים להציג במתחם יחד עם אמני הבית ובוגרים של דרך צילום.
לתערוכה קראה תמר "תערוכה קבוצתית". שם זה, נובע מתוך המניעים הלא מוצהרים לקיומן של תערוכות קבוצתיות ומבטל את הנושא-התמה המהווה את ה"תירוץ" המרכזי ליצירת תערוכה שכזו. העבודות בתערוכה נבחרו על פי טעמה האישי של האוצרת ומתחברות במהלך מתגלגל של נקודות השקה.
זהו עוד שיתוף פעולה של אמני קיבוץ גלויות 45 ושל דרך צילום השוכנים בבניין תעשייתי קסום ומאתגר, שהפך למקום של אמנות.
זהו עוד שיתוף פעולה של אמני קיבוץ גלויות 45 ושל דרך צילום השוכנים בבניין תעשייתי קסום ומאתגר, שהפך למקום של אמנות.
אמני הבית ואמנים אורחים יציגו תערוכה רב תחומית בחללים גבוהי התקרה ובמסדרונות המבנה. בוגרי דרך צילום יציגו תערוכת צילום בגלריית בית הספר.
המציגים בתערוכה:
אורנה לוצקי, אליהו דינר, אליס קלינגמן, אליסף קובנר, אלן צ'פלסקי, אריאל ינאי, בעז ברקני, ג'יי אל, דורית ברק, דורית פלדמן, דינה לוי, חנה יגר, יעל אידלסון, כרמלה וייס, מיה בלוך, מיכל גבע, מלני דניאל, נעמי צוקר, סיגל קולטון, סמדר אליאסף, עודד דוידוביץ', עודד לבל, עתר גבע, ציבי גבע, שחר מרקוס, ובוגרי דרך צילום: סימה קירשנר, אייל מהודר וברברה יששכרי.
שעות פעילות התערוכה: 02:00-17:00 (כן כן... שתיים לפנות בוקר...)
מוזמנים/ות לבוא! נשמח תמיד לראותכם/ן...
התנצלות ותיקון...
לגבי פרסום תאריך ההצגה "שאלה של אמונה"...
ההצגה מתקיימת הערב, 19/5/09 בשעה 21:00 ולא כפי שרשמנו.
אנחנו מתנצלים.
ההצגה מתקיימת הערב, 19/5/09 בשעה 21:00 ולא כפי שרשמנו.
אנחנו מתנצלים.
בהצלחה!!!
לכל הסטודנטים/ות שלנו שצילומיהם/ן הוגשו לתחרות הצילום "הולכי רגל במפגש עם הדרך" המתקיימת בחסות עמותת אור ירוק.
ולקראת סוף היום...
חלק מסדרת צילומים של בוגר המסלול המתקדם שלנו, איגור בירקן.
איגור מושך אותנו להתבונן בצילומיו בעזרת קומפוזיציות וצבע, במבט שני אנחנו מגלים שנושאי הצילום סתמיים...
תיהנו!
איגור מושך אותנו להתבונן בצילומיו בעזרת קומפוזיציות וצבע, במבט שני אנחנו מגלים שנושאי הצילום סתמיים...
תיהנו!
קורסי נוער קיץ 2009...
זו כבר תחילתה של מסורת...
נפתחה ההרשמה לקורסי צילום לנוער, קיץ 2009.
קורסי הנוער שלנו הם חווייתיים ומעשיים ובמסגרתם נפתח את כלי השפה הצילומית, נלמד את מבנה המצלמה, נעבוד עם תוכנת Photoshop CS4, ניצור דימויים בחדר חושך, נבחן סגנונות צילום של יוצרים שונים ונעסוק בהיבט הרעיוני בצילום.
הקורס כולל שיעורים עיוניים ומעשיים מול מחשב (עמדת מחשב נפרדת לכל משתתף) ובחדר החושך, יציאות משותפות לצילומים בשטח וניתוח התוצאות בקבוצה.
הקורסים מתאימים לבני ובנות נוער בגילאים 18-15.
היקף הקורס: 10 מפגשים, 14:00-10:00, 40 שעות אקדמיות.
עד 12 משתתפים/ות בקבוצה.
לפרטים נוספים: 03-6820688
נפתחה ההרשמה לקורסי צילום לנוער, קיץ 2009.
קורסי הנוער שלנו הם חווייתיים ומעשיים ובמסגרתם נפתח את כלי השפה הצילומית, נלמד את מבנה המצלמה, נעבוד עם תוכנת Photoshop CS4, ניצור דימויים בחדר חושך, נבחן סגנונות צילום של יוצרים שונים ונעסוק בהיבט הרעיוני בצילום.
הקורס כולל שיעורים עיוניים ומעשיים מול מחשב (עמדת מחשב נפרדת לכל משתתף) ובחדר החושך, יציאות משותפות לצילומים בשטח וניתוח התוצאות בקבוצה.
הקורסים מתאימים לבני ובנות נוער בגילאים 18-15.
היקף הקורס: 10 מפגשים, 14:00-10:00, 40 שעות אקדמיות.
עד 12 משתתפים/ות בקבוצה.
לפרטים נוספים: 03-6820688
שאלה של אמונה...
זה שמה של הצגה צעירה שעולה בימים אלו בתיאטרון גבעתיים בבימויו של רון ישועה שגם מלמד אצלנו פילוסופיה וגם לומד אצלנו צילום...
רון מזמין אתכם/ן להצגה שתתקיים ב- 18/5/09, יום שני, בשעה 21:00.
עלות כרטיס לסטודנטים/ות של דרך צילום: 30 ש"ח במקום 70 ש"ח... יש צורך בהצגת כרטיס סטודנט של דרך צילום בקופה.
מומלץ בחום, מקווים שתיהנו!
רון מזמין אתכם/ן להצגה שתתקיים ב- 18/5/09, יום שני, בשעה 21:00.
עלות כרטיס לסטודנטים/ות של דרך צילום: 30 ש"ח במקום 70 ש"ח... יש צורך בהצגת כרטיס סטודנט של דרך צילום בקופה.
מומלץ בחום, מקווים שתיהנו!
אירוע חגיגי לסיום תערוכת קיבוץ גלויות 45...
יתקיים הערב, 12/5/09, בשעה 18:00, במכללת קיי בבאר שבע.
קבוצת האמנים מהבניין המדהים שלנו הכוללת את דורית ברק, מיכל גבע, עתר גבע, אליהו דינר, מירי הופמן-כסיף, כרמלה וייס, חנה יגר, אורנה לוצקי ודורית פלדמן הציגה בחודש האחרון בתערוכה קבוצתית במכללה.
בין המציגים גם תמר אלול שלנו ושני סטודנטים מביה"ס: ג'יי אל ורונית קולבק שהציגו צילומים מתוך סדרות שנבנו במסגרת המסלול המתקדם השנתי.
מוזמנים/ות לחגיגת הסיום...
שיהיה יום טוב!
קבוצת האמנים מהבניין המדהים שלנו הכוללת את דורית ברק, מיכל גבע, עתר גבע, אליהו דינר, מירי הופמן-כסיף, כרמלה וייס, חנה יגר, אורנה לוצקי ודורית פלדמן הציגה בחודש האחרון בתערוכה קבוצתית במכללה.
בין המציגים גם תמר אלול שלנו ושני סטודנטים מביה"ס: ג'יי אל ורונית קולבק שהציגו צילומים מתוך סדרות שנבנו במסגרת המסלול המתקדם השנתי.
מוזמנים/ות לחגיגת הסיום...
שיהיה יום טוב!
מאור לחושך ביער בית קשת...
למי מכם/ן המעוניין/ת לחגוג את ערב חג השבועות (28/5/09) בטבע מתגבש טיול-צילום ביער בית קשת.
יער בית קשת משתרע על מורדותיהם המזרחיים של הרי נצרת. איזור משופע ביערות, בחורשים ובפסגות מהם נשקפים נופיהם המרהיבים של הגליל התחתון, עמק יזרעאל והר תבור.
בתוכנית:
להיכנס ליער בסביבות 16:00, לחקור את השתנותו מאור לחושך דרך צילום, לאכול קצת, לשתות קמעה, ליהנות ולצאת ממנו ב- 23:00.
ביום רביעי ה- 3/6/09 נפגש לביקורת ודיון בצילומים שיצאו מהיער.
מצרכים:
מצלמה, כרטיסי זיכרון ריקים, סוללות מלאות (רצוי כמובן גם סוללות רזרביות), חצובה, מבזק אם יש, אביזרים או כל דבר אחר אותו אתם/ן מעוניינים/ות לשלב ולצלם בנוף, פנס, נעלי הליכה, לבוש חמים, כובע גרב, ספריי נגד יתושים, שתייה, נשנושים, מצב רוח טוב ויצירתי.
שיירת כלי רכב תצא מחניון דרך צילום ביום חמישי ה- 28/5/09 בשעה 14:00.
הזקוקים/ות להסעה או המעוניינים/ות לצרף אליהם/ן טרמפיסטים/ות, אנא עדכנו/ה בהקדם.
המעוניינים/ות להגיע בכוחות עצמם/ן מוזמנים/ות לפגוש אותנו בצומת גולני לכיוון מערב בשעה 15:45, אנא עדכנו/ה אותנו.
עלות הטיול וביקורת העבודות היא: 320 ש"ח למשתתף/ת. לתלמידי/ות דרך צילום יש הנחה בת 10%.
את הטיול ילוו שני מדריכים/ות.
בתוכנית:
להיכנס ליער בסביבות 16:00, לחקור את השתנותו מאור לחושך דרך צילום, לאכול קצת, לשתות קמעה, ליהנות ולצאת ממנו ב- 23:00.
ביום רביעי ה- 3/6/09 נפגש לביקורת ודיון בצילומים שיצאו מהיער.
מצרכים:
מצלמה, כרטיסי זיכרון ריקים, סוללות מלאות (רצוי כמובן גם סוללות רזרביות), חצובה, מבזק אם יש, אביזרים או כל דבר אחר אותו אתם/ן מעוניינים/ות לשלב ולצלם בנוף, פנס, נעלי הליכה, לבוש חמים, כובע גרב, ספריי נגד יתושים, שתייה, נשנושים, מצב רוח טוב ויצירתי.
שיירת כלי רכב תצא מחניון דרך צילום ביום חמישי ה- 28/5/09 בשעה 14:00.
הזקוקים/ות להסעה או המעוניינים/ות לצרף אליהם/ן טרמפיסטים/ות, אנא עדכנו/ה בהקדם.
המעוניינים/ות להגיע בכוחות עצמם/ן מוזמנים/ות לפגוש אותנו בצומת גולני לכיוון מערב בשעה 15:45, אנא עדכנו/ה אותנו.
עלות הטיול וביקורת העבודות היא: 320 ש"ח למשתתף/ת. לתלמידי/ות דרך צילום יש הנחה בת 10%.
את הטיול ילוו שני מדריכים/ות.
אלפי תודות לאיתי אנגל...
על ההרצאה המרתקת שנתת ביום חמישי האחרון בסטודיו של ביה"ס.
הדברים שסיפרת וקטעי הוידאו שהקרנת, פשוט ריתקת אותנו!
בהצלחה בהמשך הדרך מכולנו... שמור על עצמך.
הדברים שסיפרת וקטעי הוידאו שהקרנת, פשוט ריתקת אותנו!
בהצלחה בהמשך הדרך מכולנו... שמור על עצמך.
יום פתוח במוזיאונים בל"ג בעומר...
להלן קישור לאתר icom המפרסם את רשימת המוזיאונים הפתוחים לקהל הרחב, חינם אין כסף, בל"ג בעומר:
כדאי לנצל את ההזדמנות!
סרט דוקומנטרי על חייו ועבודתו של הצלם ריצ'ארד אבדון
יוקרן במסגרת פסטיבל דוק-אביב:
הערב, 9/5/09, בשעה 20:00 בבית ציוני אמריקה.
חמישי, 14/5/09 בשעה 14:00 בסינמטק ת"א.
שבת, 16/5/09 בשעה 16:00 במוזיאון ת"א.
אבדון היה אחד מצלמי האופנה והדיוקנאות המובילים בארה"ב ובעולם ואומרים שהסרט מרתק...
הערב, 9/5/09, בשעה 20:00 בבית ציוני אמריקה.
חמישי, 14/5/09 בשעה 14:00 בסינמטק ת"א.
שבת, 16/5/09 בשעה 16:00 במוזיאון ת"א.
אבדון היה אחד מצלמי האופנה והדיוקנאות המובילים בארה"ב ובעולם ואומרים שהסרט מרתק...
בכל זאת הגענו למרות הכל...
לכבוד סוף השבוע ועל מנת לפתוח חגיגית את הבלוג, אנו גאים לפרסם סדרת צילומים שצולמו ע"י אחד מבוגרי המסלול המתקדם בביה"ס, אייל מהודר.
אייל מציג סדרת צילומים בה הוא מבודד אלמנטים המעצבים את הנוף העירוני. הוא מסב את תשומת ליבנו לפרטים ויוצר סוג של שקט בתוך העומס של העיר.
מוזמנים/ות ליהנות!
הירשם ל-
רשומות (Atom)